הפנטסיסטים

מחקרים מהשנים האחרונות מוכיחים שארה"ב היא המדינה הדתית ביותר בעולם. יותר מערב הסעודית, יותר מהודו, מאיראן וגם מישראל. מאז ההתישבות של הפוריטנים האנגלים בצפון אמריקה ועד הנשיא ג'ורג' וו. בוש, שמגדיר את עצמו כ"נוצרי שנולד מחדש", הדת תמיד תפסה מקום חשוב ביותר בחיי היום יום של האמריקאים. לאור זאת קל להבין את הפצתה המהירה להדהים של דת חדשה, שמאיימת על ההגמוניה הפרוטסטננטית במדינה. אותה דת הצליחה לצבור מיליוני מאמינים אדוקים בפחות משני עשורים, וכל זאת בחסות רשת האינטרנט, שהעצימה את התפוצה מחוף לחוף, ואף הרחק מעבר לאוקיינוס.

בממשל האמריקאי מודאגים מההשלכות, ומהערכים שמפיצה אותה דת, שידועה בפי מאמיניה הרבים מספור פשוט כ"ליגת פנטסי". אחת ההשפעות המיידיות ביותר על כל מי שמשתתף ב"ליגה" שכזו הוא עבודה דתית מאומצת מול המחשב והזנחת העבודה (איבוד של מיליארדי דולרים במסחר), הידרדרות בחיי החברה ו-ויתור על ערכי המשפחה המקודשים.

ומכיוון שהדת הנ"ל הגיע גם עד לארץ הקודש, אלינו למדינת היהודים, הגיעה העת לחשוף את התופעה ברבים, כדי לתת לנו הזדמנות להתמודד עם הבעיה לפני שהמגפה תפגע בציבורים גדולים מדי ותתחבר למוקדי הכוח, כפי שקרה בארה"ב.

אחת הסיבות להצלחתה של הדת החדשה (להלן, "ליגת הפנטסי" או "הפנטסי") היא העובדה שהיא מתאימה כמו כפפה ליד לחברה האמריקאית. הוגי הפנטסי, חבורת עיתונאים בכירים וחנונים שהקימו ליגת בייסבול דמיונית בשנות ה-80, עדיין ללא מעורבות מחשבים, הכירו את חשיבות הספורט בחברה האמריקאית וניצלו אותה בהצלחה, בשילוב עם האובססיה של הגברים במדינה למספרים ולסטטיסטיקות. כך נוצרו שני עמודי התווך של הדת החדשה. כל ענפי הספורט המקצוענים נפלו קורבן, מבייסבול, פוטבול ווכדורסל ועד פוקר ומרוצי מכוניות. הסטטיסטיקות שנמדדו בפנטסי בייסבול, שבו התחיל הכל, אפילו השתלבו בהמשך בליגה האמיתית והפכו כלי נוסף למדידת שחקנים.

בארץ היה ניסיון להתאים את הדת אל התרבות הישראלית ולהחדיר את הפנטסי דרך הכדורגל, ספורט שהסטטיסטיקה משחקת בו תפקיד משני, אבל ההתלהבות מ"ליגת החלומות" מעולם לא התקרבה למימדים אמריקאיים שם עוברים במספרם מגזיני הפנטסי את המגזינים של המשחקים האמיתיים. אז כעת הגירסה המקורית מגיעה אלינו דרך הספורט האמריקאי.

לצורך ההדגמה נתמקד בפנטסי כדורסל. כמו במקרה של הפיצול בדת הפרוטסטנטית לכנסיות וקהילות שונות, כך יכולים גם מספר אנשים להקים קהילה משלהם ולהתאחד לכדי ליגת פנטסי עצמאית, שבה יוכלו להתאים כמה מהעקרונות לנטיות ליבם. ברגע שיש מספיק אנשים (בדרך כלל בין 10 ל-16 יספיקו עבור ליגה), ניתן לפנות לאחד מאתרי האינטרנט שמפיצים את הפנטסי, חלקם בחינם וחלקם בתשלום (השילוב של כסף ודת מעולם לא היה נלוז יותר), ושם תוקם עבורם ליגה.

בשלב הזה צריך כל משתתף להקים קבוצה משלו ולבחור אליה שחקנים מה-NBA. כלל שחקני הליגה עומדים לבחירה בשיטת דראפט, והמטרה היא לבנות סגל כדורסל שלם, שכולל גארדים, פורוורדים, סנטרים, ושחקני ספסל. או אז מתחילה עבודת האלילים האמיתית.

הקבוצות מתוגמלות לפי יכולת השחקנים של כל קבוצה במציאות, ולפי הסטטיסטיקה הרשמית שלהם. מי שידע לבחור בחוכמה בדראפט - מרוויח. ניתן לעשות מקצי שיפורים על ידי טריידים, שיחרור שחקנים, החתמת חדשים וכו'. כיום, המאמינים האדוקים ביותר משחקים בכמה ליגות במקביל וביותר מספורט אחד וכך ישנם מיליוני גברים בארה"ב אשר עוברים מפנטסי בייסבול לפוטבול ואז לכדורסל במעגל בלתי נגמר. מתי הם מספיקים לעבוד? אז זהו, שהם לא.

בשלב הזה, ההתמכרות הדתית מובטחת, והמאמינים מספרים על לילות ללא שינה ובהייה במסך המחשב תוך כדי ציפיה סיזיפית לריפרוש הסטטיסטיקה של המשחקים המתנהלים. ההשפעה של הפנטסי גם חילחלה מזמן לספורט עצמו, וכך המספרים היבשים, שגם כך מקבלים עודף חשיבות בספורט האמריקאי, הופכים לעיתים למהות עצמה במקום לכלי שמסייע בהבנת המשחק. שחקן טוב, אבל לא גדול, כמו שון מאריון, למשל, הוא אחד מחמשת שחקני הפנטסי הטובים בתבל, בעוד מפלצת אימתנית כמו שאקיל אוניל ייבחר בסיבוב השני או השלישי, בגלל שהסטטיסטיקה קובעת שהוא פחות משמעותי. לאף אחד לא אכפת שהראשון לא יכול להוביל קבוצה והשני עונד שלוש טבעות אליפות.

בנוסף, שחקנים טובים שבוחרים לשחק בקבוצות עלובות (מישהו אמר ג'ו ג'ונסון?) הופכים בבת אחת למשמעותיים הרבה יותר מחבר'ה שמעדיפים לוותר על התהילה האישית בעבור הישגים קבוצתיים. מדובר כמובן בעוד ביטוי לאינדיווידואליזם שמושל בארה"ב כי המטרה בפנטסי היא לא ניצחון של קבוצה כזו או אחרת, אלא התעלות של יחידים. בעצם, אפילו לא צריך התעלות, בהחלט יספיקו גם נקודות שמגיעות בגארבג' טיים, וזה לא משנה אם קלעת את 10 הנקודות האחרונות של הקבוצה שלך, שהובילו קאמבק מרשים, או שנתת רבע ראשון גדול ומאז נעלמת. אם אתה שומר מצוין שגורם לשחקנים שמולך לקחת זריקות קשות, אבל אתה לא קולע, לוקח ריבאונדים או חוטף, התרומה שלך לא נחשבת. חסימות, תנועה נכונה, מנהיגות, הבנת משחק – לא רלבנטי. תחשבו על זה כגיהינום של נדב הנפלד. בסך הכל, הפנטסי הוא חלק חשוב בשחיקה בחשיבות של יסודות הכדורסל על חשבון ההתעופפויות למיניהן.

אבל בדיקות מעמיקות בעת האחרונה העלו ממצאים נוספים שמשנים מעט את התמונה של הפנטסי. מתברר כי לדת הזו ישנם גם לא מעט אספקטים חיוביים. למשל, ההפצה שלה אל מעבר לים הצליחה לקרב, ולו במעט, בין אנשים שחיים במדינות רחוקות ותרבויות שונות, ולמצוא ביניהם מכנה משותף. בכל הליגות יש מקום לפרסום הודעות, שם כולם יכולים לדבר, בעיקר על ספורט ועל הדת שבה הם חברים. העולם הפנימי עשיר ביותר, וכאשר שני מאמינים נפגשים, הם מסוגלים לשוחח ביניהם שעות על גבי שעות בנושאי פנטסי בלבד, על שחקנים כאלו או אחרים, על טריידים ועל עתידה של הליגה. הפנטסי גם עזר להעלות את המוראל במקומות עבודה לא מעטים בארה"ב, שם ישנן ליגות פנימיות של העובדים, כאשר הדת המשותפת מעניקה לחווית העבודה מימד נוסף, רוחני יותר.

הסכנה של התפשטות מהירה של הדת בישראל היא מינימלית, שכן ה-NBA, הפוטבול והבייסבול לעולם לא יהיו פופולריים כאן כפי שהם בארץ החופשיים וביתם של האמיצים. אבל הפנטסי צובר כאן לאט לאט תאוצה, אז לא כדאי להיות שאננים.