מלחמת אחים

המשמעות של הסופר קלאסיקו הספרדי בין בארסה לריאל מדריד כבר מוכרת לכל חובב כדורגל, ולאורך השנים הפך הדלק שמניע משלב בין היסטוריה, פוליטיקה, יוקרה וגאווה של אוהדים. אבל מפגשים בין בארסה לריאל אינם דרבי רק בספרד, אלא גם בבית משפחת קדרון, שם נפגשים פעמיים בכל עונה האחים רן, אוהד מדריד, וגיל, אוהד ברצלונה. לאורך השנים המשחקים הללו הולידו הרבה שערים גדולים, שמחה, שברון לב והרבה עצבים.

רגע לפני ה-0:3 המדהים של בארסה על ריאל בסנטיאגו ברנבאו, הצפנו השניים להיזכר במשחקי הסופר קלאסיקו הגדולים ביותר, על פי דעתם האישית, ובסדר כרונולוגי. הבחירות וכוללות רק משחקים ששודרו כאן בלייב בארץ הקודש. לכן לא נדבר על מפגשים נוסח ה-0:5 של בארסה בברנבאו בעונת 1973/74 בניצוחו של יוהאן קרויף, הרביעייה שכבש ב-1953 אלפרדו די סטפאנו הגדול לרשת הקטלאנית (פלוס גול של לואיס מולוני) שבועיים בלבד אחרי שנחת בעיר הבירה של פראנקו, במקום בברצלונה. גם לא על ה-1:11 השערורייתי ב-1943 בצל איומי המשטר הדיקטטורי של הגנרליסימו פראנקו.

עונת 1994/93 - בארסה – ריאל 0:5 (גיל קדרון)

זו הקבוצה הגדולה ביותר שהיתה לבארסה מאז ומעולם, שזכתה עד אותה עונה בשלוש אליפויות רצופות ובגביע אירופה ב-1992. כשרונות כמו חריסטו סטויצ'קוב, רומאריו, רונאלד קומאן, פפ גוארדיולה, גיירמו אמור ועוד לבשו את החולצה האזולגראנה, במה מה שנקרא הדרים טים. ככה זה בבארסה: גם כשמעמידים חבורה של סטארים, הקבוצה היא עדיין מעל לכל. זה לא בדיוק כך במדריד, שם היחיד הוא המלך (ע"ע גלאקטיקוס). אפשר אולי למצוא את הסיבות בשורשים השמאלניים-סוציאליסטים של קטלוניה מול הימין האינדיווידואליסטי של עיר הבירה, אבל התכנסו לכאן כדי לדבר על כדורגל.

רומאריו הרעיד את הקאמפ נואו במחצית הראשונה עם שער קלאסי, שבו חלף על פני ההגנה המדרידיסטית בסיבוב המוכר שלו ושלח בחיצון את הכדור לפינה. 0:1 נפלא. אחר כך הגיעה בעיטה חופשית נפלאה של קומאן, עוד שני שערים של רומאריו וקינוח של אוסקר הצעיר. חמישייה גדולה, קונצרט של כדורגל, והרבה שמחה לאיד והקנטות בקאסה דה קדרון. החיים מעולם לא היו יפים יותר.

עונת 1993/4 - ריאל – בארסה 1:0 (גיל קדרון):

לאחר ה-0:5 המשפיל, כל העונה דיברו במדריד על הנקמה שבוא תבוא בסנטיאגו ברנבאו. ולא הייתה הזדמנות טובה יותר מבחינתם מאשר הגומלין במחזור הלפני אחרון, מפגש ממנו הייתה חייבת בארסה לצאת עם שלוש נקודות כדי לשמור על סיכוי לחלוף על פני המוליכה, דפורטיבו לה קורוניה. אז ללבנים היתה אופציה למחוק את הבושה של הסיבוב הראשון, ועל הדרך לתקוע איזה מקל רציני בגלגלי האליפות הקטאלנית.

אחרי מחצית מאופסת, יצאה ברצלונה למתפרצת באדיבותו של השופט, שעצר בגופו התקפה מדרידיסטית והשאיר את סטויצ'קוב הגבר-גבר פנוי באגף. כדור עומק אחד מאוחר יותר, וגיירמו אמור השחיל את שער הניצחון המיוחל ובמקום נקמה קיבלנו מחזור אחרון בלתי רגיל. בארסה ניצחה את סביליה 2:5, אחרי שהיתה פעמיים בפיגור, ודיוקיץ', ידיד האומה הקטלאנית, החמיץ את הפנדל המפורסם בדקה ה-90, ונתן לכחולים-אדומים את האליפות הרביעית ברציפות, כאשר שלוש האחרונות מגיעות ממש בדקה ה-90 של המחזור האחרון.

עונת 1994/5 - ריאל – בארסה 0:5 (רן קדרון):

אז הנקמה איחרה מעט לבוא, אבל היא ללא ספק הגיעה. הדרים-טים של קרויף הגיעה עם ראש מורם למשחק. הביטחון היה בשמיים, וכך, עם פטיש 5 ק"ג הוצאנו להם את כל האוויר מהמפרשים. גיבור הניצחון (חוץ ממני) היה איבן "באם באם" זמוראנו, שכבש שלושער, בישל שער אחד ובעט לקורה כדור שחזר ללואיס אנריקה, שלבש אז את הצבע הנכון, וכבש מקרוב. הסכר נפרץ כבר בדקה החמישית, כשזאמורנו קיבל מסירה מראול והפציץ לפינה הקרובה. חגיגת השערים הספונטנית שלי ושל חברי, חנן, כללה סיבובים סביב גיל, שישב על הרצפה, בצהלות ששילבו בין ריקוד הגשם האינדיאני לבין רכבת. את השני כבש זמוראנו ממסירה גדולה של אמוויסקה בדקה ה-21, ובדקה ה-39 חטף לאודרופ כדור, מסר לבאם באם שכבש. ריאל שטפה את הדשא, ואחרי 3:0 במחצית, החמישייה נראתה קרובה מתמיד.

השער החמישי, שבו פירגן זמוראנו לאמוויסקה הפנוי במקום להשלים רביעייה, סימל את חוסר האנוכיות של שחקני ריאל, ובהם ראול, זמוראנו, לאודרופ ולואיס אנריקה, שבהמשך בלעה אותו האדמה, ונעלם לחלוטין מהמפה. אחרי המשחק הזה, ולאור המצב החברתי הרעוע בבית קדרון, גיל ואני סיכמנו שלא נפריז בחגיגות השערים שלנו בסופר קלאסיקו, כמחווה של רצון טוב. אגב, ריאל זכתה באליפות באותה שנה.

עונת 2000/1 - בארסה – ריאל 0:2 (גיל קדרון):

המשחק הזה יהיה טבוע בזכרוני לע משתי סיבות: הראשונה היא כי זו הפעם הראשונה שמרגל האטום מרדכי "פיגו" ואנונו הגיע לקמפ נואו במדי בית הכלא הלבן, והשנייה היא כי זכיתי בתענוג להיות באצטדיון במשחק ההיסטורי הזה. הימים היו ימי טרום עבודתי בוואלה!, קונצרן ענק שחולש על חמש יבשות ומאפשר לכל עובד לראות כל משחק שרק ירצה, ולכן נאלצתי להסתפק בספסר ערמומי שמכר לי כרטיס לשורה האחרונה בקמפ נואו. וכשאני אומר אחרונה, אני מתכוון לאחרונה בהחלט. לא הייתי מבסוט מהמבט ממעוף הציפור והחלטתי לשבת על המדרגות באחד היציעים הנמוכים.

קשה לתאר את האווירה המחשמלת, שכן זו היתה חוויה יחידה במינה עבורי, שספק אם אי פעם תחזור על עצמה. 100 אלף צופים שרו לפיגו במקהלה מתוזמנת שירים, שבו הם טוענים שהוא מת ובהזדמנות גם רומזים על הקריירה של אימו, שתיבדל לחיים ארוכים. ומי שהיה בקמפ נואו יודע שחלק גדול מהצופים הם ילדים קטנים וסבים וסבתות – וכולם שרו. ובפעמים הספורות שהעז הפורטוגלי לגעת בכדור, האצטדיון רעד מבוז צורם וצרחות של אמוק של אנשים בחליפה, משל מישהו בדיוק חתך אותם בכביש. לעברו של הכוכב השנוא נזרקו גם ראש חזיר ובקבוק J&B, צעדים מעט מתונים מדי, לטעמי.

שכרון החושים שהייתי בו מטשטש את המאורעות במשחק עצמו עד כדי כך, שלא הייתי בטוח מי היו השניים שהבקיעו את צמד השערים (אנריקה 27 וסימאו 79). זכור לטובה קרלס פויול, אז ילד אלמוני, ששמר את פיגו אישית ותיסכל אותו בטירוף (וגם קיצץ את רגליו פעם או פעמיים). בסוף המשחק התקשרתי לארץ לאחי האהוב וסיפרתי לו על התוצאה בזמן שהוא ראה את השידור המוקלט של ערוץ הספורט, שמשום מה לא העביר את החגיגה בשידור ישיר. אי אפשר היה לקוות ליותר.


עונת 2001/2 – ריאל – בארסה 0:2 (רן קדרון):

כשהגיע פיגו לריאל מברצלונה חששתי. נכון, הוא שחקן מצוין, וכל פעם שהעביר את הכדור לרגל ימין במטרה לבעוט לשער, שקשקתי, אבל פיגו היה סמל של ברצלונה. האם הוא יהיה חתול בשק? האם הוא נשלח על ידי ברצלונה כדי לחבל בקבוצה הלבנה? סימני שאלה רבים ריחפו מעליו (לפחות מבחינתי). במשחקי הסופר-קלאסיקו בעונה הראשונה שלו בריאל פיגו נראה מבולבל ולא חד. הוא החמיץ ואיבד כדורים. ובמשחק הראשון בברצלונה הוא לא הצליח לעשות שום דבר נגד הקהל הזועם.

הניצחון הזה, בעונת 2001/2, היה הישג פסיכולוגי גדול של ריאל. העובדה שפיגו כבש את השער השני הורידה את ברצלונה לקרשים. המעבר של פיגו הוכתר כהצלחה, לא רק כדי לשפר את ריאל, אלא גם כדי לדכא את בארסה (ואת אח שלי). הגול סימן את תחילת השנים השחורות של בארסה, שבהן היא לא היתה רלוונטית, לא בליגה ולא בליגת האלופות. באותן שנים ריאל נלחמה על כל התארים, לא תמיד זכתה, אבל תמיד היתה שם, עד הסוף, מבלי לשים לב לברצלונה הפגועה והמקרטעת. פיגו, תודה על השנים היפות של ריאל ועל השנים הרעות של בארסה. אגב, מוריינטס כבש את הראשון.

עונת 2002/3 - בארסה - ריאל 2:0 (רן קדרון)

כנראה שלמארגני ליגת האלופות נמאס מריאל. ברבע הגמר הם תקעו לה את באיירן מינכן, עוד יריבה שנואה, שלשחקניה יש שיטה מיוחדת לנצח את הלבנים: לשחק כל כך משעמם עד שהשחקנים יירדמו, ואז להבקיע איזה גול מצ'וקמק. הפעם זה לא הלך להם וריאל, אחרי שהפסידה במינכן 2:1, עשתה ניצחון גדול 0:2 בברנבאו. עוד לא הספקנו לנשום מבאיירן, והנה מגיעה לה ברצלונה, שעלתה אחרי שהזיעה קשות מול פנתינאיקוס.

זה השואו-דאון האולטימטיבי. משחק גביע. ה-הזדמנות להוכיח ווינריות. ריאל הגיעו לקמפ נואו, מקום שהם לא ניצחו בו 19 שנים, במשחק כל כך מכריע, כשהמרווח לטעויות הוא מאוד מינימלי. כמה פחדתי לפני המשחק מברצלונה הגאה, שבביתה נראה תמיד כי היא דורסת את ריאל. המדרידיסטים תמיד נראו מפוחדים בקמפ-נואו. לא עוד.

ריאל הוכיחה כי ליגת האלופות עדיין שייכת לה עם ניצחון 0:2 בברצלונה מגולים של זינדין זידאן וסטיב מקמנמן בהקפצות מעל השוער. אין יותר טוב מאשר לדרוך על היריבה השנואה בדרך להנפת הגביע, ולהביט בה שותתת דם ממרומי הדוכן.


עונת 2003/4 – בארסה ריאל 2:1 (רן קדרון):

כמה זמן ריאל לא ניצחה בברצלונה בליגה? 20 שנה. בכלל, נראה היה שהקאמפ נואו הוא מבצר חזק יותר מאשר הברנבאו. אז לא עוד. שנה אחרי הניצחון הגדול בליגת האלופות, הגיעה ריאל ונעצה את המסמר האחרון בגוויה שנקראת ברצלונה. המשחק הזה סיכם ארבע שנים ברציפות שבארסה לא ניצחה בדרבי הגדול של ספרד. איזה יופי. אח, איזה כיף לשבור קללות. לבוא עם חשש ולצאת בראש מורם. ותודה לרייזיחר ולקוקו, שהסיטו את הכדורים של רוברטו קרלוס ורונאלדו לשער. אז נכון שריאל לא זכתה באליפות באותה שנה, אבל הישג אחד היא השיגה: להראות לבארסה מי הקבוצה העליונה בספרד (שאר הקבוצות, כמובן, לא נחשבות).


עונת 2003/4 – ריאל – בארסה 2:1 (גיל קדרון):

אחרי שנים ארוכות של דכאון אל מול שורת הגביעים האירופים, האליפויות של שחקני בירת הנצח, שלא תחולק שנית, כאבו. כאבו מאוד. אבל יותר מכל קשה היה לראות את החגיגות של הפאשיסטים במקדש הקמפ נואו, וכאן הגיעה הנקמה המתוקה. סוף סוף טעמנו טעמו של ניצחון בסופר קלאסיקו וטעמה של גאווה. ועוד בברנבאו.

סנטיאגו סולארי המעצבן העלה את הלבנים ליתרון, אבל מתפרצת יפהפיה בכיוון הנגדי שלחה את ג'ובאני ואן ברונקהורסט באגף, וזה הרים מצוין לפטריק קלייברט, לנגיחה קלילה פנימה ושוויון מפתיע. ריאל תקפה והחמיצה, ואז הגיע הרגע של המשחק. רונאלדיניו הקוסם הגביה מעל כל ההגנה הרעועה של איקר קסיאס, וצ'אבי הסתנן לו ובנגיעה אחת עם החלק החיצון של הנעל הגביה מעל לשוער האומלל בדרך לניצחון מדהים. זה גם יכול היה להסתיים 1:3 או 1:4 אלמלא החמצות מסמרות שיער.

אבל, מה זה משנה, כי עכשיו נותר רק לשאול - גס הו'ז באק? ברצלונה חזרה להיות הקבוצה הגדולה בספרד. ומכיוון שהגנרליסימו פראנקו, בגלגולו הנוכחי כשופט הכדורגל לוסאנטוס, גנב מאיתנו ניצחון במדריד שהגיע לנו בעונת 2001/2, היו אלו החגיגות הראשונות בברנבאו מאז שרונאלדו לבש את האדום-כחול הקדוש (להיכן נעלם השחקן המוכשר הזה? הייתכן שבלעה אותו האדמה?).