פרננדז, על נילסן שמעת?

עם ישראל התקשט ורחש בהתרגשות, הטלוויזיה שידרה את האירוע בשידור ישיר. בחדר מסיבת העיתונאים נמתחו המפות הלבנות, הצלמים ארבו לבואו, לחשושים נשמעו מכל עבר. האיש שהביא אותו לכאן הסתובב נפוח ומחויך כאב בחתונת ביתו. גדולי העולם אינם באים לארצנו בימים כתיקונם, והגיבור בחליפה מתגאה על כך שהצליח לשכנע אדם דגול כל כך לבקר בארץ הקודש.

לא, זהו לא נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, שסיים זה מכבר את ביקורו בישראל. המדינה שלנו, שאוהבת כל כך ביקורים של גדולי העולם, מצאה לה גיבור חדש: מאמן הכדורגל הצרפתי לואיס פרננדז. הקשר המהולל לשעבר, שאימן במספר קבוצות אירופאיות לפני שעבר לחיפוש מזומנים במזרח התיכון, ישב במסיבת העיתונאים בפנים חמורות סבר, כראוי לאושיות חשובה במעמדו.

יש משהו מצחיק, אולי אפילו מגוחך ביחס של הכדורגל הישראלי לגדולי הענף שהוא רואה בטלויזיה. זה מתחיל בהערצה גלויה, כבוד של מלכים, התרפסות של ממש בפני המומחה החדש שהגיע לכפר הקטן כדי לתת מעט מהידע שלו. אבל אחרי שבועות או חודשים, כשמסתבר כי האדון החדש עשוי, גם הוא, בשר ודם, מתחילות הרחישות, הפיחות החד במעמדו מתחיל, ולבסוף הזלזול הגדול, שסופו בשדה התעופה בן גוריון עם כרטיס בכיוון אחד. כך זה היה עם דושאן אוהרין הצ'כי, סגן אלוף אירופה שגמר כעוד אחד בשרשרת המאמנים המפוטרים כתוצאה מרצף הכישלונות החיפאי. גם ריצ'רד נילסן, אלוף אירופי עם דנמרק, נשלח הביתה למרות שפיספס את שלב ההצלבה עם הנבחרת המוכשרת של ישראל, רק בגלל גול שחטף שוער ישראלי, כמו תמיד, בדקה ה-90. כבר לא צריכים אתכם, למדנו, תודה.

בישראל מקבלים אורחים בצורה הטובה ביותר שאפשר. הבעיה, בדרך כלל, מתחילה בשלב בו האורח אמור להפוך לבן בית. לואיס פרננדז הוא גיבור היום. במלון "מצודת דוד" בירושלים, התחיל גם שעון החול שלו לעבוד.