קיזוז 2011: חלוקת תעודות

מכבי חיפה:

חייבים לפתוח בנפגעת העיקרית של הקיזוז בעונה שעברה ומי שלמדה את הלקחים על בשרה. אלא שבמכבי חיפה טראומה היא לא סוף פסוק, היא אתגר. אלישע לוי הכין את השחקנים שלו היטב לקיזוז העונה, עם שני דגשים עיקריים: חלוקת עומס נכונה והתמודדות מנטלית נכונה עם רוע הגזירה שבדרך. אם בעונה שעברה חיפה התעלמה עד לרגע האחרון מהאסון ונבהלה, נכון, ברגע האחרון, העונה הקבוצה הרבה יותר חזקה מנטלית. יותר מכל, יעיד על כך המשחק מול קרית שמונה, בו לא נכנסה לשוק למרות הפיגור, כמו במשחקים שקדמו לו, בהם סגנית האלופה התעסקה קודם כל ביעילות. איך טועים פחות. איך לא חוזרים על מה שקרה בעונה שעברה מול בני יהודה, הפועל חיפה ובני סכנין. או כמו שאמר ליאור רפאלוב ביום שני: "אמרו שהקיזוז יפעל לטובתנו העונה, אבל ידענו שנסבול מהחרא הזה שוב". והם אכן ידעו.

אלישע לוי, כזכור, התמודד בעונה שעברה בפעם הראשונה עם עומס של משחקים בצ'מפיונס ועייפות פיזית ומנטלית של שחקנים. חיפה הגיעה לפיניש של העונה שעברה כשהגב של יניב קטן היה גמור, בירם כיאל כבר נכנס לניתוח ושלל חיסורים בכל משחק ומשחק. העונה אלישע לוי חילק כוחות טוב יותר כדי להגיע לפיניש רענן. שחקנים יצאו לניתוחים מוקדמים כמו מסיללה, רפאלוב וגדיר, אחרים קיבלו מנוחה וחזרו בדיוק בזמן. אם זה לא יסתיים באליפות, זה לא בגלל שחיפה לא התכוננה כראוי לקיזוז.

עירוני קרית שמונה ומכבי נתניה:

חשוב עדיין להתעכב על הדוגמה של מכבי חיפה בעונה שעברה, שהגיעה סחוטה לקיזוז. ראובן עטר ורן בן שמעון עשו זאת אחרת. הם פתחו את העונה היטב מתוך ידיעה שפתיחה טובה תעניק ביטחון ותפתח פער מהתחתית, סבלו מירידה קטנה בהמשך העונה, ויצאו ממנה מחוזקות. בניגוד למכבי חיפה של העונה שעברה, קצב צבירת הנקודות בתחילת העונה הזו לא יצר שאננות או התכחשות למציאות. הוא נתן ביטחון שאפשר להתגבר בשקט על המשברון הקטן בדרך, ולהמשיך הלאה. לקבוצות מהאזור הזה של הטבלה זה מאוד חשוב לא לגמור את כל הדלק אחרי חצי עונה, מתוך פיתוי להמשיך ולמצוא חן. בן שמעון ועטר ידעו לקחת אוויר, לא פחדו לתקן ולשפר, ולהגיע דרוכים, משודרגים ורעבים לחודשים הנכונים.

אלי כהן מסביר זאת: "זה לא מדע מדויק, אך מבחינת שני המאמנים הדברים מחושבים. הם לא מזמן סיימו להיות שחקנים ויודעים מה המשמעות של פתיחה חיובית על הבטחון של השחקנים וההתמודדות עם תקופות פחות טובות. תמיד קל להתמודד עם תקלות כשיש לך נקודות בקופה וכבר הוכחת שאתה שווה ניצחונות. זה מה שאולי עושה אותם למאמנים שונים ומוערכים יותר, כי הם הבינו שבליגה הזאת התעוזה מנצחת ומבדילה אותך מהשאר. בניגוד לשחקנים בקבוצות אחרות, הם לא עולים וחוששים מ'מה יקרה אם נפסיד'. הם לא סטו מהדרך".

הפועל תל אביב:

אל תופתעו. גם העונה אלי גוטמן התכונן היטב לקיזוז. הדבר האחרון שהוא היה רוצה זה להגיע במצב דומה לעונה שעברה שבו הוא תלוי בקיזוז ובניצחון בקרית אליעזר. הפועל שמרה לאורך רוב העונה על מרחק סביר מהפסגה, התנהלה בצורה רגועה מתוך ידיעה שחוקי המשחק משתנים באפריל, חילקה כוחות נכון בין אירופה לליגה כמו בעונה שעברה, ורוב השחקנים שביקשו לעזוב בינואר נענו בשלילה.

גוטמן לא לקח דבר אחד בחשבון: את אירוע הלב שלו שנפל בסמוך לזחיחות שצצה בעקבות ההצגה האדומה במשחק העונה. עם זחיחות קשה להתגבר על הצרות בשדרת הניהול כמו בעבר, ועם זחיחות כזו לא בריא להגיע לפלייאוף. רק בואו לא נשכח: גוטמן עדיין לא אמר את המלה האחרונה ועם כמה התאמות ורעיונות, הוא יכול להפוך הכל בחזרה. כמו בפלייאוף בעונה שעברה.

מכבי תל אביב:

כדי להבין כמה הקיזוז השפיע על העונה של מכבי תל אביב, מספיק לקרוא שוב את הדברים שאמר לאחרונה יוסי מזרחי, המאמן לשעבר. גם כשהוא בביתו הרגוע, הרחק מהלחץ שאפיין אותו בתחילה העונה, מזרחי אמר שאי היה אפשר לסגור כל כך מהר את הפערים ממכבי חיפה והפועל תל אביב, והוסיף כי התכנית שלהם היתה: "נצבור כמות נקודות ראויה ובעזרת הקיזוז נבוא מוכנים לפיניש".

וכך מכבי פעלה: בכל פעם שהתקרבה מעט לצמרת, היא בנתה על הקיזוז. במקום לנצל זאת כדי להירגע, לבנות תכנית משחק מסודרת יותר, להתעכב יותר על הבעיות המקצועיות, מכבי ניצחה וחלמה. בהקיץ. אחרי המשבר הגדול בעידן מוטי איוניר, האלמנט הפסיכולוגי הזה הפך הרסני עוד יותר. בליגה ללא קיזוז, מכבי הייתה חושבת כבר מזמן למזער נזקים ועל העונה הבאה. אך הקיזוז והסיכוי התיאורטי שליווה אותו גרמו לה להימנע מלקבל החלטות חכמות, ולהמשיך לפנטז. מהר מאוד הם גילו את המציאות.

בית"ר ירושלים:

למרות השיפור במחזורים האחרונים, את ההתנהלות המנטלית של בית"ר בעונה האחרונה אפשר לסכם במילה אחת: כישלון. בתחילת העונה המאמן אורי מלמיליאן הבטיח ש "עם עוד שני שחקנים לא הייתה לי בעיה לומר שאנחנו רצים לאליפות", רק כדי להיכנס לאווירת משבר מיד אחר כך. הנדנדה הזו נמשכה עד לחלק האחרון של העונה עם רוני לוי, בו, בניגוד לאשדוד שמיהרה להרים ידיים בצורה מזלזלת, בית"ר השתחררה מעט. אבל זה לא מתקן את הציון הסופי.

גם ליו"ר איציק קורנפיין חלק בכך. הוויתור המהיר על שחקנים כמו דריו פרננדז וכריסטיאן אלברז יצא מתוך נקודת הנחה שבית"ר תדע להתגבר על הכל, שהסגל מספיק חזק, לא משנה מי מאמן. בית"ר נעה בין ביטחון מוגזם לחרדת ירידה ככל שהעונה התקדמה. פתאום קלטו שם שעם הקיזוז זה ממש מסוכן. רוני לוי השתלט על המאניה דיפרסיה הזו בצורה חלקית. הוא ייצב את ההגנה, את המערך, את ההיררכיה, והצליח לצבור כמות נקודות שאולי תספיק לפלייאוף האמצעי, הרבה אודות לקצב צבירת הנקודות של הפועל באר שבע. הנס הזה, כאמור, הוא די מקרי.

הפועל אשקלון:

אשקלון לא התכוננה נכון לעונה הזאת והיא לא נבנתה כלל למאבקי תחתית. חוסר ההתייחסות שלה לסכנות הטמונות בפיניש של העונה ולקראת הקיזוז החמירו אף יותר את מצבה, למרות השינוי בעמדת המאמן והניצחון על בית"ר. ברמה המקצועית הקבוצה התחילה עם איזשהו בסיס, שעם צירוף של מספר שחקנים בעמדות נכונות ודרך מקצועית ברורה על המגרש יכולה הייתה לעשות דברים יפים בליגה. יחד עם זאת, הקבוצה לא התכוננה לחלק המתיש של העונה ובנתה סגל קצר מאוד, כאשר מכת פציעות השאירה אותה בלא מעט משחקים עם 13 ו-14 שחקני סגל, אליהם צורפו שחקני נוער. קיזוז יכול ליצור אדישות. אתה צריך להיות מודע לו, אבל לא לחיות לפיו. שחרור השחקנים הבכירים באשקלון מעיד על אי הבנת המשוואה. ערן לוי, זוראב מנטאשווילי. לגבי האחרון, אשקלון חיפשה למלא את החלל בקשר אחורי והתפשרה על בלם שהוזז בסוף לסתום את החור באמצע. אלי מחפוד מנסה למזער נזקים, אבל בעיקר יתפלל להרבה מזל. כי את מה שעשו באשקלון אפשר לתקן רק בעזרת מזל, לא בעזרת הקיזוז.