מרשים
הטעות הכי גדולה שמכבי תל אביב יכולה לעשות כעת היא להסיק שרובצת על הקבוצה איזושהי קללה. כל פעם הרי זה מסתיים אותו הדבר, התפרקות ידועה מראש שהיא גם אחד השיאים הקבועים של עונת כדורגל ישראלית כבר כמעט שני עשורים. אבל כמו שלא היתה קללת חלוצים עד בואו של אלירן עטר, כך גם אין קללה על כל המועדון. שגיאה שחוזרים עליה לא הופכת לקללה, אלא לחולשה. אולי למחלה. זו חייבת להיות נקודה ההתחלה של כל תהליך החקירה שילווה את המועדון בשבועות הקרובים. בתקווה שלמיטש גולדהאר יש עדיין מוטיבציה לעשות זאת בצורה הנדרשת.
את הדוגמה הטובה ביותר קיבלנו בשבוע שקדם למשחק ההשפלה מול מכבי נתניה, דרך כותרות העיתונים. כל מי שקרא את שלל האיומים שנמסרו לשחקנים דרך כתבי הקבוצה יכול כבר היה להבין מה מחכה לנו במוצ"ש בבלומפילד. בעיתון אחד כתבו שמדוניאנין ישוחרר, באתר שני רמזו שקולאוטי דווקא זה לא באמת חשוב. כל שחקן במכבי תל אביב קרא השבוע בדיוק כמה הקבוצה הזו מאמינה בו ומה שווה מילה במועדון הזה, והחזיר באותו מטבע בדיוק.
הם לא לבד: בכל עונה מכבי מביאה שחקנים, מוכרת להם אשליה שהיא בונה עליהם כתהליך לטווח ארוך, רק כדי לזרוע להם איומים דומים אחרי שהיא מגלה שפירות ההשקעה לא צומחים מהר כמו שהם חולמים. כאשר בשולחן הפינבול ניצבים גם אוהדים שלא באמת מאמינים בך ותקשורת שמרימה לרחבה ורצה לנגוח את הנבואות שלה על הכישלון הידוע מראש, ככה כבר אי אפשר לתפקד. ככה בונים אשליה של ארבעה-חמישה שבועות, רק כדי להתרסק מחדש, בדרך להתפרקות הסופית של האג'נדה המשודרגת.
תירגעו שנייה, ותענו: ממה בדיוק התאכזבתם? מזה שלא ידעתם מראש שמדוניאנין לא יציב מספיק או ששטראובר הוא הימור? על מה מתבססת הציפייה שהם פתאום ישתנו? להפיל עליהם את התיק כרגע זה לברוח מאחריות. עד המפלה בקרית שמונה הסגל הזה הוציא מעצמו כמעט את המקסימום. כן, את המקסימום. אבל בפרק שבין הפועל חיפה לקרית שמונה אותם שחקנים הבינו שגם זה לא מספיק, והכי חמור: כועסים עליהם על דברים שהם לא עשו אף פעם. זו העברת אחריות של מערכת לשחקנים שלא מוכנים להיות שק חבטות כמו האחרים שקדמו להם בקרקס הזה.
אפשר להבין את אלו שכועסים על הדברים האלה, אבל אם כל כך איכפת להם ממכבי תל אביב מוטב שיבחנו את דרכם וכמה היא הוכיחה את עצמה במקרים דומים. את העונה הזו מכבי תל אביב איבדה בקיץ שעבר, אחרי שבחרה להפנות עורף לכל השחקנים הצעירים להם נתנה זמן מסך, כחלק מתהליך ארוך ומחושב, כהגדרתה. במקום לבנות קבוצה על בסיס הניצנים המוצלחים שנבטו, לחזק במספר רכש במקומות הנדרשים, היא ירקה לכל אלו בפנים. ככה כל שחקן רכש שבא לפני כן או אחרי כן למועדון מגיב - עם אותו אינסטינקט שמוכן להתכופף מפני היריקה. השאלה היא רק באיזה מחזור זה יקרה.
גם מהעונה הזו, שהמטרה ההגיונית שלה היתה חלק א' במסעה של קבוצה שאמורה לזכות באליפות תוך שנתיים, יש עדיין כמה ניצנים שעליהם אפשר לבנות קבוצה משודרגת, ורק כדי להמחיש נביא אפילו את אבי סטרול המושמץ כדוגמה. סטרול , עם בלם מתאים לצידו כמו לואיס מרין, ומערכת שבאמת מאמינה בו, הוא בלם ראוי. לא יותר, וגם לא פחות. אבל מכבי צריכה להאמין בו. היא צריכה להאמין בדרך שהיא פונה אליה כעת ובכל השחקנים שיבחרו להגיע אליה בעתיד הקרוב והרחוק. זו הגישה שהפכה את סטרול לשחקן שמח ורכש מוצלח במכבי נתניה, לעומת אדם כבוי ורכש מלא בסימני שאלה במכבי תל אביב. בלי זה, כל מהפכה נדונה לכישלון.
אל תפספס
משמים
מאחר שאנחנו אנשים טובים שעדיין מאמינים למיטש גולדהאר שאומר שהוא רואה את הרומן עם מכבי תל אביב לעוד הרבה שנים (למרות שבקיץ שעבר למדנו כמה ההצהרות שלו על בניית קבוצה שפויה שוות באמת), נוסיף כי רק מאמן בעל אישיות וניסיון יכול לאכוף ביושר את ההמלצות לעיל. גם את הבעיה הזו אסור לראות בתור קללה. אם מפשטים את החולשה של מכבי העונה דרך האיש על הקווים מגלים שני אנשים שעמדו בקריטריון אחד מתוך השניים החשובים. לאחד היה אופי ואישיות ורעיונות נרפים ולכן גם שחקנים לא נשברו אחרי מפלות אקראיות בתקפותו, לשני היו רעיונות טובים ואישיות מסובכת. המסקנה מכל אלו היא לא שאין מאמן שיכול להצליח במכבי, אלא שכדי להצליח כמאמן מכבי צריך אישיות חזקה ויציבה ליישם רעיונות של מאמן אמיתי.
רוני לוי, שהלך בסוף לבית"ר ירושלים, יכול היה להיות אחד כזה. מאז שהגיע לבית"ר, לוי שמע מכל עבר, גם כאן, המלצות לזרוק את אבירם ברוכיאן ליציע או לספסל. מכל עבר הציעו לו גם לוותר על עידן טל, ומספרים שבתוך תוכו הוא גם מסכים עם כל מה שנאמר על חלק משחקני הסגל של בית"ר ירושלים. הטונים מאוד דומים למה שנאמר בשבועות האחרונים על שחקני מכבי תל אביב, אבל בהרכב שרוני לוי מעלה מדי שבוע אין זכר לכך. הוא ממשיך להאמין בברוכיאן, למרות שהוא מקבל ממנו שיפור מינימאלי. הוא לא מחליף את עידן טל, למרות שהוא סובל בשקט מכל איבודי הכדור שלו. קשה להסכים איתו על כך גם כעת, אבל לעובדה שבית"ר התייצבה בצורה מסוימת ונראית לפחות כמו קבוצה יש בסיס באמונה העיוורת שרוני לוי רוחש לשחקנים שיש לו. כי זה מה שיש.
איוניר, מנגד, פועל מהבטן. כמו כל הקריירה שלו, לאיוניר יש הרבה פוטנציאל מבטיח שלא מומש בגלל אישיות פזיזה ולעתים חמומת מוח. המקרה של שטראובר הוא דוגמה מושלמת למאמן צודק אבל לא חכם: איוניר, אומרים במכבי, החליט להוריד את שטראובר לספסל אחרי שהסיק סופית בקרית שמונה שהשוער שלו אחראי לנסיגה ביכולת ההגנתית של הקבוצה. למי ששכח, למכבי היתה את ההגנה הכי טובה בליגה, וברגע שהיא איבדה את הבסיס הזה שהסתיר את מצבי הרוח שלה, מים החלו לחדור לספינה. איוניר באמת צדק. הירידה ביכולת של שטראובר היתה ללא ספק אחת הסיבות המרכזיות לירידה ביכולת ההגנתית. אבל מה, לא ידעת לפני כן שזה שטראובר? מה תשיג עכשיו בזה שתזעזע אותו שמונה מחזורים לסיום העונה. לשטראובר היה איכפת. הוא מהיחידים שאיכפת להם. בסוף אתה פוגע באלה שבאמת איכפת להם ועוד עולה למשחק הכי מסוכן שלך העונה עם שוער גרוע יותר, ולא ממש כזה שינפק רווח בעתיד. אז למה? כי לאיוניר יש ביצים לעשות מה שאחרים לא. במועדון שהוא שולחן פינבול, מאמן שעובד יותר מדי עם נבוט הוא בסך הכל עוד פצצה מתקתקת ולא הדרך לנטרל את אלו שהיו שם מלכתחילה.
בשוק האפשרי בקיץ אפשר יהיה למצוא שלושה מאמנים עם אישיות חזקה שיכולה לשמש עמוד שדרה למועדון ללא גב: ראובן עטר, דרור קשטן ואלישע לוי אם מכבי חיפה תוותר על שירותיו. לכל אחד מהם יש סיכוי טוב יותר מהאחרים לבנות קבוצה נכונה יותר, ולעמוד בלחץ האטומי. אבל בואו נסכם כבר עכשיו: עטר הוא מפתח שחקנים ענק ושמחה לכל מועדון, אבל לא כזה שמאמין גדול בטקטיקה. קשטן הוא אחד הספורטאים הכי גדולים שצמחו בכדורגל החולה בארצנו וירצה יותר מכל אחד לסגור מעגל בקבוצה שזרקה אותו, אבל הוא גם די מיושן בחשיבה. אלישע לוי הוא מאמן שתמיד חושב איך לתפוס ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. שלא תגידו שלא ידעתם את זה לפני כן. תבחרו מישהו ותאמינו בו גם בימים שאוהבים להזכיר לכם את החסרונות שלהם. אחרי הכל, שלושתם לא היו מצליחים בלי הגב של המערכת.
מדהים
שאחרי כל כך הרבה שנים רעות מכבי לא רואה איך היא שורפת את כל החיילים שלה, ומוציאה מהם את המוטיבציה להילחם בשבילה.
אל תפספס
מטריף
רק עכשיו, אחרי שהבהרנו את הנקודה, נכון לחזור לשטראובר. זו תקופה האידיאלית להבין שאחת הטעויות הכי גדולות של אבי נמני, מעבר לכך שהיה שותף מלא למהפכה המוגזמת שבוצעה בקיץ, היא ההימור על שטראובר בניסיון לחסוך עמדה של זר. מי שראה את המשחק של הפועל תל אביב באשדוד ודאי שם לב להבדל בין הביטחון של ההגנה האדומה עם אניימה לביטחון בלעדיו. זה לא שאיתמר ניצן היה גרוע. שוער הוא פשוט מרכיב קריטי בביטחון של הגנה. לא פעם אנחנו שוכחים את זה כאשר אחד הבלמים יוצר חור ולא מבינים בעצם מה רץ לו בתוך הראש. ההגנה של הפועל תל אביב לא השתנה באשדוד. פשוט הסתכלה אל מאחורי הגב שלה יותר מדי.
זה לא סותר את מה שנאמר קודם. גם העונה יש בסיס טוב ממנו מכבי יכולה לשאוב עדיין עידוד, שנייה לפני ששורפים את המועדון וגם את השחקנים האלה מאבדים: פאביצ'ביץ', סטרול, אלברמן, עטר, יצחקי, גם רנגלוב ובוזגלו, ובטח הצעירים החדשים שצצו העונה שהמאמן הבא יחליט. אבל בעמדת השוער, למרות הפיתוי, אסור לחסוך. מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שמדובר במכבי תל אביב, קבוצה שאחד הפרקים בספרי ההיסטוריה שלה נפתח בסיפור על שוער ענק שהגיע מרוסיה וייצב את הקבוצה.
אל תפספס
המחזור הבא: בני יהודה-מכבי תל אביב
השבוע יש לנו פגרת נבחרת עד למשחק מול מאמן הנבחרת לשעבר, שודאי יכול לאשר את הדברים הבאים. אם מכבי תל אביב רוצה המחשה לטעות הבסיסית בגישה שלה, טעות איתה היא ניגשת לכל בניית קבוצה בשנים האחרונות ולכל מקצה תיקונים, מוטב שתנצל את השבוע האחרון לצפייה בנבחרת ישראל: אין המחשה טובה יותר לטבעת החנק הנוראית הזו של בעל בית לא צפוי, מאמן ללא תמיכה וקהל ציני ואכזרי.
כל כך הרבה שחקנים נהדרים מגיעים לנבחרת ולא מצליחים להפיק רבע מיכולתם בליגה. דור אחרי דור אחר דור הולך לאיבוד, בכל פעם זה רק קורה יותר מהר. הם באים לנבחרת כי הם חייבים, הם ממלאים את חובתם כמו שחקני מכבי תל אביב, אבל איפשהו בפנים הם חסרים את צדקת הדרך ותחושת החיבור המתבקשת לכל מה שקורה מסביב. אבל מה נבחרת. תסתכלו שנייה על תומר חמד, שפעם היה חלוץ צדדי וכבוי בבני יהודה, והיום אחד הסקוררים הלוהטים בליגה. מה השתנה אצלו? אם אתם לא יודעים את התשובה, אתם כנראה צריכים לקרוא את הטקסט מחדש.