הגרלה מגעילה. איכס

מי שצפה אמש (חמישי) ב"חדשות הספורט" בתיעוד האסיפה של שחקני הפועל תל אביב בעודם צופים בהגרלת ליגת האלופות, זכה להצצה נדירה לקרביים של הכדורגל הישראלי. זו הייתה חוויה מעשירה גם מבחינת ההצצה אל מאחורי הקלעים – לנעשה בחדר ההלבשה ולהווי הקבוצתי – אך זו בעיקר הייתה המחשה מובהקת למצבו של הענף ולדרך שבה הוא נתפס על ידי הכדורגלנים עצמם.

בהתחלה נוכחות המצלמה עוד השפיעה על השחקנים, כשאיתי שכטר הזהיר את חבריו שלא לחגוג בשום אופן את תוצאות ההגרלה ("תזכרו איך בית"ר שמחו כשראו שהם קיבלו את קרקוב", התרה החלוץ המנוסה), אך מהר מאוד החבר'ה נכנעו להתרגשות, השתחררו מעט, ניהלו ביניהם שיחות קטנות ואותנטיות ("בבית כזה אתה בחיים לא נותן גול", אמר זהבי לוורמוט, "אתה אפילו לא מגיע למצב") וחשפו את מהותם האמיתית. השיא היה כשהתגלתה ההגרלה הסופית, כשאחד השחקנים קם מכיסאו בתסכול וצעק "איכס!".

התגובות הרשמיות שהגיעו אחר כך מאנשי הפועל היו מתונות ושקולות יותר, אבל ה"איכס" האינסטינקטיבי היה הדבר האמיתי. אין מה להגיד, מגעיל. איכס. ליון, בנפיקה ושאלקה, ממש קבוצות שמעוררות שאט נפש. הגרלה מעאפנה, או כפי שהגדירו אותה רבים, "אפורה". שלוש אימפריות אירופאיות, בעלות עבר, הווה ועתיד, ומבחינת אותו שחקן זה "איכס" ותו לא. מצד אחד אפשר להבין את התסכול ולהזדהות עם הכדורגלנים האלמונים מישראל, שפספסו את ההזדמנות הנדירה לשחק בקאמפ נואו, בברנבאו או באולד טראפורד. מנגד, איך אפשר להתאכזב מהגעתן לישראל של שלוש קבוצות מעולות ואיכותיות מהצמרת האירופית? מזל שנדב יעקובי היה שם כדי לשים את הדברים בפרופורציה, ולהזכיר לאדומים שאם הם יצליחו להוציא כמה נקודות בודדות מהבית הזה, זה ייחשב להישג מרשים.

ה"איכס" הזה מייצג את הגישה הישראלית לכדורגל האירופי. הדבר הראשון שבולט זו הבורות. מבחינת רבים, אירופה האמיתית זה רק ריאל, ברצלונה, יונייטד וצ'לסי, וזהו. כל השאר נחשב לאפור ומשעמם, גם מדובר באימפריות מצרפת ומגרמניה. זה מזכיר מעט את הגישה של אייל ברקוביץ' בפרשנותו בגמר ליגת האלופות, כשאמר על שחקני באיירן מינכן ואינטר שהם לא "מהרמות הגבוהות ביותר". רחמים על שחקני הפועל, שבמקום לפגוש את מסי ורונאלדו, ייאלצו לשחק מול יוהאן גורקוף וליסנדרו לופז, אוסקר קרדוסו וחאבייר סאביולה, מנואל נוייר וכריסטוף מצלדר. שמעתם עליהם פעם?

בנוסף, היה זה "איכס" שהמחיש עד כמה אנחנו רחוקים מאירופה. את המגמה הזו הרגשנו כבר ביום שלישי, כשערן זהבי הצהיר בחגיגות ההעפלה ש"אם נקבל את ברצלונה, אני נצמד למסי מהדקה ה-80 כדי לקבל את החולצה שלו". אנחנו עדיין מסתכלים עליהם מלמטה, מעמדת נחיתות, ולא בגובה העיניים כמתמודדים שווה בשווה. ההשתתפות בליגת האלופות היא חוויה של גרופי'ז, של מעריצות נואשות שרוצות להתחכך בחולצה של מסי, של כדורגלנים מקצוענים שמתגלים כאוהדים קטנים. זה בעיקר מביך, אך יותר מהכל מאכזב. מומלץ לשחקני הפועל תל אביב להחליט במהרה אם הם באים לשחק כדורגל או לבקש חתימות.

אבל זה לא מסתכם בזה. במקביל, בצד השני של חוסר היציבות הישראלית, היו שהגדירו את ההגרלה כ"נוחה"! כלומר, הפנטזיה ההזויה של מוני הראל להעפיל לרבע הגמר קיבלה עתה אישור מהמציאות, כשהפועל נמנעה ממפגש עם "הקבוצות החזקות". הרי מה יש לבנפיקה ליסבון להציע לעומת "המסורת האירופאית" של הפועל, מסורת שנמשכת כבר עשר שנים? ואיך ההתקפה של ליון תסתדר מול פרנסמן, קנדה ובאדיר, אחרי שאשתקד בקושי רב הצליחה להדיח את ריאל מדריד עד להעפלה לחצי גמר הצ'מפיונס? ואיך שחקני שאלקה, שאיצטדיונם בגלזנקירשן הוא מהביתיים באירופה וגדוש מדי משחק בית ב-60 אלף אוהדים מטורפים, יצליחו להתמודד עם אווירה המאיימת של איצטדיון רמת גן?

באמת קשה להסביר את זה. מצד אחד הערצה עיוורת שמקורה ברגשי נחיתות, ומצד שני אופוריה לא ריאלית וחוסר מודעות עצמית. איפה האיזון? אולי זה מתחיל בבעלים אלי טביב, שהכריז השבוע אחרי ההעפלה ש"הגעתי לטופ, אני מרגיש שעכשיו אני יכול לפרוש". אל תמהר לפרוש מר טביב. העפלה לליגת האלופות היא בהחלט הישג מרשים לקבוצתך, אבל אתה לא אמור להסתפק בזה. זו אמורה להיות ההתחלה, לא הסוף. ואם כבר התחלה, כדאי שתתחילו בעבודה רצינית על הפן המנטלי.

אבל אם יש מנצחים אמיתיים מההגרלה הזאת, הרי שאלה אוהדיה האמיתיים של הפועל תל אביב, כמו גם חובבי הכדורגל המושבעים, אלו שיודעים להעריך קבוצות אירופאיות משובחות. מבחינתם זו ודאי הקלה לדעת שטרמפיסטים רדודים החליטו לא לקנות את המנוי בגלל אותה הגרלה אפורה ומאכזבת, ושחגיגת הכדורגל תופקד לידיהם של אלו שמבינים את מהותה.