אהבה מאוחרת

יש ענפים בספורט שבהם גיל מבוגר נותן לך יתרון מסוים. בכדורגל, למשל, שחקן ותיק יודע לקרוא את המשחק בצורה נכונה יותר, מחלק את הכוחות שלו בצורה אידיאלית, מכיר את הגוף שלו טוב יותר ונהנה מניסיון ומקור רוח. גם בענפים קבוצתיים אחרים ניתן לראות כיצד שחקנים ותיקים, על אף שהם מעבר לשיאם מבחינה פיזית, עולים מהספסל ונותנים לקבוצתם את התוספת הקטנה שנדרשת, בין אם זה פס חכם או גיבוש קבוצתי, ותורמים לקולקטיב את כל הניסיון שהם אגרו במהלך הקריירה שלהם.

בספורט אישי קשה למצוא אלמנטים כאלו, בטח שלא באופניים. ענף הרכיבה לא דורש כמעט מאום מלבד לכושר גופני אדיר, ולניסיון כמעט שאין שום יתרון. רוכב שמצליח לשרוד מעל גיל 32 בצמרת העולמית נחשב לנס אמיתי, לעילוי גופני. לאנס ארמסטרונג, כפי שאנחנו כבר יודעים, הוא נס. סביר להניח שרוכב שזוכה שבע פעמים בטור דה פראנס נהנה מגנים נדירים ומנתונים פיזיים על אנושיים, אך בסופו של דבר, מקור ההצלחה באופניים זה רק התמדה, השקעה ועבודה קשה. "אתה יודע מה תעשה ביום שאחרי חג המולד?", שאל פעם ארמסטרונג עיתונאי צעיר, ועוד לפני שקיבל תשובה אמר לו הרוכב: "אני כבר יודע מה אעשה, אסע כמה מאות קילומטרים באופניים, כמו בכל יום".

מדובר בשגרה שוחקת ומתישה, שרק אדם בעל כוח רצון חולני יכול לעמוד בה. בגיל צעיר מסתכלים מהצד על תופעה כמו ארמסטרונג, ולוקחים אותה כמובנת מאליה. "יש גם פריקים כאלה", אומרים הילדים בהשלמה, "זה הקטע שלהם". בגיל מבוגר, לעומת זאת, אדם יודע להעריך את רמת המחויבות והמקצוענות שנדרשת מספורטאי בן 39 לקחת חלק במירוץ המתיש בעולם, את השחיקה הגופנית שהוא ודאי מרגיש, ואת התשוקה שמציפה אותו וגורמת לו גם בגילו המופלג לרכוב שעות ארוכות מדי יום. התחושה הזו מורגשת שבעתיים כשבחור שצעיר מארמסטרונג בכמה שנים יושב עם יד בתחתונים מול הטלוויזיה, לועס פיתה עם חמוצים וצופה בטור דה פראנס. כבוד.

כשמרבית הספורטאים צעירים ממך, אתה יודע שהזדקנת. קטטר ובדיקות תקופתיות הם עדיין מושגים רחוקים, אבל בגדול - סגרת ת'בסטה. כבר לא תרעיד רשתות, לא תניף את גביע העולם ולא תקלע סל שיביא למכבי את גביע אירופה. אתה יכול להיות שם, אבל ביציע. משתתף, אבל פסיבי. בקיצור, גמרת.

כילד אתה מודע לזה שמחוג קטרגל בהדרכת אורי סלימן לא יוצאים אלופי עולם, וכשבגיל 26 אתה לא מצליח לחסום מחוצ'קן בן 17 שנמוך ממך בחמישה סנטימטר, אתה מבין את מה שצ'רלי הבין בסרט "כבלים" - אי אפשר לנצח את הזמן. אבל יש כאלה שכן.

במשך שני העשורים האחרונים ריי אלן היה בעיקר ההוא שגזל תשומת לב ציבורית מדורון שפר בקונטיקט. כן, הוא קלע מדהים, אבל במשך שנותיו במילווקי וסיאטל הוא התקבע בעיקר ככזה, ובליגה שבה יש הרבה מאוד שחקנים גדולים, אין סיבה להתעכב עליו יתר על המידה.

אבל לזמן יש זמן, והוא נותן לך כמה שנים כדי להעריך, להפנים, לדעת, שגדולה היא לא רק התעלות באירוע נקודתי או הצטיינות בפרמטר מסוים, אלא נסמכת, בעיקרון, על עיקרון הרצף. בזמן שדורון שפר בא והולך, אלן נשאר. בעוד רבים מבני דורו מפארים את הליגות האירופיות או מגלים את חיי הלילה של לואיוויל, ריי אלן פתח 1,018 פעמיים בחמישייה מתוך 1,022 המשחקים שלו עד כה ב-NBA - ליגה שבה לשחקן שני מצבי צבירה: טס או רץ.

כשהטריו של בוסטון הוגדר כקבוצה זקנה, נעלבת, כי הם בגילך, ואף אחד לא יקרא לך זקן. וכשאתה רואה את ריי אלן - אתלטי, רזה ובריא כמו שאף פעם לא תהיה - חודר פעם אחר פעם דרך ההגנה של קליבלנד, משתטח על הפרקט בניסיון להציל כדור אבוד ונלחם - צנוע וחרוץ שכמותו - בילדים-מיליונרים-מהירים, אתה לא רק לטובתו, אתה מתפעל ממנו. כבר מזמן לא מדובר ב'כן-כן, הוא מקצוען אמיתי' - אתה אוהב אותו.

העונה מחכים לו 82 משחקים ואולי יותר. בזמן שהכרס של בני גילו מסתירה את מה שלמטה, הוא, במשמעת עצמית שאין אפילו לנזירי שאולין, ייכנס וייצא מחדר הכושר, יאכל מלפפון מתחת לתמונה של המבורגר, ויקפיד על שעות שינה. שוב הוא יופיע, כמדי שנה, וייתן את הכל, כמו מסובב את העולם נגד צירו, כדי למנוע את שקיעת השמש. השבוע אלן חגג 35, מזל טוב ילד, יש עוד הרבה לפניך.

מעולם לא אהבתי את קרלו אנצ'לוטי. זה לא רק חוסר החיבה הטבעי למילאן שהרחיק אותי ממנו עוד כשחקן, זו גם התחושה שהוא יודע משהו על ברלוסקוני וסוחט אותו, אחרת אי אפשר להסביר איך למרות חוסר האהדה כלפיו הוא נשאר עוד עונה ועוד אחת במילאן. כמאמן, הוא זכה פעמיים בליגת האלופות אבל ממש לא היה אהוד. כל שנה נראתה כמו העונה האחרונה שלו, ועדיין, הוא אחז במשרה והדביק את עצמו לכסא. יש לי נטייה לא לאהוב אנשים כאלה.

כשאנצ'לוטי עבר לצ'לסי היה לי ברור שהבלוף ייחשף, שאת מה שלא נכנס לראש של האיטלקים יבינו באנגליה מהר מאוד. הוא מעולם לא הפסיד לפרגוסון? עניין של מזל, בקרוב המאזן הזה ישתנה. לא הוא המאמן שיחזיר את הכחולים לפסגה ויגנוב את האליפות ממנצ'סטר יוניייטד. הסוף ידוע, אנצ'לוטי סטר לכל הספקנים. קשה להגדיר את הסטירה הזו ככואבת.

אפשר להגיד שאנצ'לוטי ניצל חלון הזדמנויות, שיונייטד נחלשה אחרי עזיבת כריסטיאנו רונאלדו והפציעה של ווין רוני וששוב היה לו מזל. אבל אסור לשכוח שגם צ'לסי עברה עונה לא פשוטה, עם פציעות של שחקני מפתח, עם הפרשייה והירידה ביכולת של ג'ון טרי ועם ההדחה כבר בשמינית גמר ליגת האלופות. בנוסף, יונייטד המשיכה לנצח, וכשמגיע אפריל פרגוסון תמיד שולף את נשק יום הדין, המלחמה הפסיכולוגית, ומגיע לקו הסיום ראשון (תשאלו את קיגן, בניטז ו-ונגר). אלא שגם לסופרמן יש קריפטונייט, והקריפטונייט של פרגי הוא אנצ'לוטי.

אני חושב שזה מה שקנה אותי יותר מכל, שיש אדם אחד בעולם שפרגוסון והשדים האדומים לא מצליחים לנצח. בהיותה אחת הקבוצות השנואות עלי, אנצ'לוטי ערער את המעמד של יונייטד ועל הדרך הוכיח שכנראה שבמקרה של מילאן זה כנראה לא הוא, זה יותר הם. זה לא שאני אוהד צ'לסי, אבל בשנה האחרונה גדל לי אליל בסטמפורד ברידג'.