מצא את הצפון

רק לפני 10 חודשים, הבניין הזה נראה בדרך להריסה. אבן היסוד הראשונה בסיפור שנקרא עירוני קרית שמונה, הבעלים איזי שירצקי, נראתה קורסת תחת העומס. "כמעט ולא היה קהל, כולם היו תחת ההלם והניחוחות הלא נעימים של הירידה", נזכר המאמן רן בן שמעון בימי החזרה הראשונים של קרית שמונה לליגה הלאומית. "אני זוכר את איזי, עברה עליו תקופה מאוד לא נעימה. אני יכול להעריך את זה היום מהצד. הוא ממאן להודות בזה, אבל אני יודע שהוא עבר תקופה קשה מאוד. זה בא לידי ביטוי כמעט בהכל. היום, למשל, אני יכול לדבר איתו על כדורגל פעמיים-שלוש ביום, בתחילת השנה לא הייתה לי איתו שיחה אחת בחודש. לא בא לו לדבר על כדורגל, לא על הקבוצה. הוא אמר לנו: 'תעשו מה שאתם רוצים, אני אעזור לכם, אתן מה שצריך וזהו'. מבחינת המעורבות הרגשית או המוכנות הנפשית, היא לא הייתה קיימת. עמד באוויר שאולי הוא יעזוב, אבל כשזה היה מגיע לרגע האמת הוא לא היה עושה את זה לעולם".

גם לאבן היסוד השנייה, המאמן בן שמעון, מכת הירידה הייתה חריגה בעוצמתה. "זו השנה הקשה ביותר שלי מבחינת אימון בכל הקריירה", הוא אומר. "הקושי האמיתי של מאמן הוא לבוא למועדון שהרוח שלו כבויה, עוזבים אותו שחקנים מרכזיים, הבעלים חושב שצריך לשנות פאזה ולא להביא שחקנים מבחוץ, אלא להתייצב על שחקני בית, להגיע לליגה שמענישה מאוד מהר את מי שלא מכיר אותה. בא מאמן ממקום די גבוה לליגה שנייה וצריך להתכונן בוידיאו למשחק מול בית"ר שמשון או עראבה. אני חושב שהעבודה הראשונה במועדון הייתה קודם כל שלי על עצמי. הצוות ואני עשינו עבודה קשה מאוד בהתחלה כדי לאחות את מה שהיה כאן, וזה לא היה מצב פשוט.

בן שמעון רק בן 40, אבל נראה שיש מאחוריו קריירה ארוכה של אימון. "אתה מטפס, מטפס, מטפס, צעד אחרי צעד. הולך לנוער של מכבי תל אביב, אחר כך הפועל חיפה בוגרים וזה לא מקום קל, הולך משם לקרית שמונה וזה לא קל לעלות איתה ליגה, אחרי זה אתה מגיע עם קרית שמונה לאירופה וזה לא קל, ואתה מקבל בגלל עבודה קשה מועדון שאתה רוצה להגיע אליו (מכבי תל אביב, ר.ב.), ואחרי חודשיים שלושה אתה מוצא את עצמך מחוץ למועדון הזה. במדינת ישראל כולם אוהבים לשחק כדורעף, מרימים אותך באוויר, אחת, שתיים, שלוש - ואז מנחיתים. אנחנו יודעים זאת, אבל כשזה קורה בפועל זה קשה ולא קל. אבל אני נוטה לייחס לעצמי תכונות של עמידות. כשהגעתי לקרית שמונה, אמרתי לעצמי שזה המקום הכי טוב ביקום לאמן בו, זו הליגה היחידה בעולם, ובליגה הזו צריך לעשות הכי טוב. שוב התחלתי לבנות מחדש. בסופו של דבר, בסך הכל נראה לי שעשינו דברים יפים מאוד".

לתיאורים האלה של בן שמעון יש משנה חשיבות, כדי להבין שסיפור העלייה של קרית שמונה לליגת העל, שצפוי לקבל חותמת סופית כבר במחזור הקרוב, הוא אחד מסיפורי הקאמבק הגדולים של העונה. לא פחות. מקבוצה ללא מסורת, במצב של שבר ענק, עם בעלים ומאמן שאוספים את עצמם מהקרשים, לא היה מופרך לצפות שתיעלם ממפת הכדורגל שלנו כלעומת שהפציעה. אנחנו כבר מכירים הסיפורים על קבוצות שהופיעו משום מקום, אבל הסטירה הראשונה שחטפו הבריחו אותן למקום המחבוא שממנו יצאו. קרית שמונה, בניגוד לכל הגיון, הצליחה לקום על הרגליים, ואיתה גם הבעלים והמאמן שעד לפני שנתיים נחשב לדבר הבא. אחד עזר לשני לקום. "תמיד יהיו כאלה שיגידו שרק כאן הוא יכול להצליח, שימשיכו לדבר. גם כשהגעתי בזמנו להפועל חיפה זו הייתה עונה קשה ומצליחה. הגעתי אליהם כשהם ירדו ליגה, אחרי שעזבו הרבה מאוד שחקנים, והקמתי שם יחד עם אפרים גבאי קבוצה מכלום. כך גם בקרית שמונה. זה לא מקום מרופד שהצליח הרבה לפני שהגעתי. אני עזרתי למועדון והמועדון עזר לי. זה לא שהמועדון הזה נתן לי איזושהי דחיפה שאני לא נתתי בחזרה".

בן שמעון יודע בדיוק איפה הכל השתבש, וזה בכלל לא קשור לשלב בקריירה בו הגיע למכבי תל אביב. "לא הגעתי מהר מדי ואין כאן עניין של להגיע מהר", הוא אומר. "יש כאן עניין של להגיע במומנטום הנכון או הלא נכון וכנראה שהגעתי במומנטום לא נכון. אין לי ספק שזו לא הייתה בעיה אישיותית או בעיה של אי עמידה בלחצים. פשוט מאוד, הייתה לנו קבוצה לא טובה. יכולתי להגיע למכבי תל אביב בטיימינג אחר, עם קבוצה טיפה יותר טובה, אסור לשכוח שזו קבוצה ששנה לפני שהגעתי אליה הייתה על סף ירידת ליגה והיה מאוד מאוד קשה לשנות אותה מהיסוד. היו שם הרבה מאוד שחקנים שלא מתאימים לרמה הזאת. שחקנים שלא רציתי לראות בקבוצה נשארו, ועובדה שאחרי שעזבתי הם גם שוחררו. למה לא הייתה קבוצה טובה? כי היו אילוצים קשים. לפעמים אתה מגיע למועדון ואומרים לך שיש לשחקן מסוים חוזה לשלוש עונות של 200 או 300 אלף יורו לעונה ולמועדון יעלה מיליון דולר או יורו לשחרר אותו. שוק השחקנים באותה עונה היה סגור לגמרי, היה קשה מאוד להביא שחקנים וישראלים במיוחד. במכבי חיפה או בית"ר ירושלים או הפועל תל אביב לא השתחררו שחקנים לשוק ואלו שכן הצלחתי להביא (ישראלביץ', בוזגלו, יברויאן וג'ונסון - ר.ב), עלו הרבה מאוד כסף. השחקנים שהגיעו היו מקבוצות נחותות ממכבי תל אביב וצריך איתם זמן. אפשר להפוך אותם לשחקני צמרת, אבל זה תהליך ולא הייתה סבלנות. זה לא הופך אותי למאמן פחות טוב.

"להגיד שלא טעיתי זה להיות מגלומן, סוציומט וטיפש. ברור שהיו טעויות. כשאתה יוצא למלחמה, אתה צריך לקחת איתך את הכלים הנכונים ואני טוען שלא היו לי את הכלים הנכונים. אם הייתה עמידות וסבלנות כלפיי, אין לי ספק שלאורך זמן דרך נכונה היא הייתה מביאה תוצאות. כשציפו שכבר בפתיחה נשחט את כל הליגה, לא היו לנו כלים מתאימים לכך. כשפוטרתי, הפועל תל אביב שזכתה בסופו של דבר בסגנות הייתה שתי נקודות מאיתנו, ובני יהודה, שהייתה שש נקודות פחות מאיתנו, הגיעה בסופו של דבר לאירופה. למועדונים אחרים הייתה סבלנות ובמכבי תל אביב לא הייתה. אבל אני לא כועס עליהם, כי אני חושב שהכל היה ענייני ושום דבר לא היה אישי".

- היו משחקים שבהם כבר בדקה ה-20 שרקו בוז לקבוצה.

"הדקה 20 זה במשחקים שבהם הייתה סבלנות. אנשים שלא במקצוע הזה מדברים כל הזמן על הלחץ הסביבתי. הלחץ שהפריע לי יותר הוא הלחץ שנבע מכך שאני לא מצליח לשדרג את הקבוצה למקומות שאני רוצה. העניין הוא לא לחץ של קהל או תקשורת. שיכתבו ויגידו מה שהם רוצים. אני צריך שבתוך הבית שלי יהיו לי את הכלים להתמודד עם הלחץ הזה, ובמצב הנתון לא היו לי את הכלים הנכונים להתמודד עם זה. כי אם יש לך שחקנים עם עמידות טיפה יותר גדולה, אז בדקה ה-10 או ה-20 שורקים בוז והם ממשיכים לשחק רגיל. זה חלק מהחיים שלנו ואנשים עומדים בלחצים יותר גדולים ממה שאנחנו נמצאים בהם".

- כמה השפיעה מערכת היחסים עם נמני? הרי הכנסת סעיף לחוזה שלפיו אתה הסמכות הבלעדית, וזה גם מה שמכבי הצהירה במסיבת העיתונאים של תחילת העונה.

"לא ביקשתי שום סעיף כזה, שטויות במיץ עגבניות. לא הייתה שום מתיחות ביני לבין אבי נמני. לגבי מסיבת העיתונאים, אנחנו יושבים על השבר הסורי אפריקאי. זה היה מקום שיש בו סיכוי גדול לקונפליקט, זה הרי ברור. כי אבי נמני אישיות חזקה ודומיננטית, וגם לי יש אישיות חזקה ודומיננטית. עד היום אני מאמין בזה שיהיה ראש להיררכיה בכל מערכת, ומקצועית צריך רק אחד שיהיה לו את המילה האחרונה. ברגע שרצו להביא אותי, כך חשבנו שיהיה נכון לי להגיע למכבי תל אביב ושמבחינה מקצועית אני אקבע. אבל מבחינת מי להביא למכבי תל אביב או איך מכבי תל אביב תיראה מקצועית, לנמני הייתה מילה לא פחות משלי. לי היה חשוב להגיע למכבי תל אביב בתור אחד שקובע. זה גם קרה בפועל, כי אבי לא התערב לי בהחלטות מקצועיות. אני מבין שיש הרבה אנשים שרוצים לנגח את אבי נמני, שלא ינגחו אותו דרכי".

- יש סיכוי שתחזור למכבי תל אביב?

"יש לי רצון להגיע לרמות הגבוהות ואני מאמין שאם בעתיד תבוא הצעה אני לא אפסול שום דבר על הסף. לא חזרה להפועל חיפה, לא למכבי תל אביב ולא לכל מועדון שעבדתי בו בימי חיי. יכול להיות שאני אפילו אחזור לנוער של מכבי תל אביב".

- עברת באותה תקופה משבר אישי קשה מאוד, עם פטירתה של אמך.

"כשעזבתי את מכבי תל אביב, באותו ערב הייתי במחלקה האונקולוגית עם אמא שלי. אמא היא לא חלק ממני, היא הייתה אני. היינו בנאדם אחד. אמא שלי הייתה כל העולם שלי, הבנאדם שאליו התנקזו כל החשיבה שלי, כל התלונות שלי, כל החולשות שלי. בשלושת חודשים האלה, שכנראה ההוא מלמעלה כיוון את זה שאני לא אעבוד, ישבתי איתה 24 שעות ביממה במחלקה האונקולוגית. שלושה חודשים שמעתי סיפורים על הילדות שלה שלא ידעתי שהיו קיימים, על הקשיים שלה כשהגיעה לארץ. היו לי איתה שלושה חודשים שלא הייתי זוכה להם אם הייתי מאמן כדורגל באותה תקופה. לא רציתי להיות מפוטר ממכבי תל אביב, כאב לי מאוד כשפוטרתי ממכבי תל אביב, אני מאוד אוהב להצליח בדברים שאני עושה, אבל מצד אחד הפסדתי משהו בקריירה ומצד שני הרווחתי משהו אישי. משהו שאם לא הייתי מרוויח אותו אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם המוות שלה, כי זה היה נטל שלי היה מאוד קשה לשאת".

- אחרי שהתאוששת העונה מהשנה הקשה הזו, נראה אותך ממשיך בקרית שמונה?

"אני אשאר כאן, סופית. נקודה. היו דיבורים וזו המסקנה, אני נשאר. לי ולאיזי שירצקי לא הייתה מריבה אחת בימי חיי. אני לא אגיד שהוא הבנאדם הכי קל, אבל אני כן יכול להגיד שהוא הבנאדם הכי טוב. הוא אדם שמאתגר אותך, הוא שואל, רוצה לדעת. תמיד אנחנו מסיימים את השיחה בנורמאליות, בלי ניתוקים ובלי בלגאן. אני מצפה שהקבוצה הזו, אם היא תעלה, תתמודד בצורה מכובדת בליגת העל. אני מאמין שיהיו תנאים כפי שתמיד היו. המטרה לבנות כאן קבוצה שתתקע יתד בליגת העל".

- שוב תהיה לך בעיה למשוך שחקנים לשחק בצפון?

"לא תהיה שום בעיה, כי מי שלא רוצה לבוא מבחינתי הוא לא שחקן שמתאים. מי שמבין יודע שיש למקום הזה ערך מוסף אדיר לשחקני כדורגל, והוא שקט ומועדון מסודר. חדר ההלבשה שלנו הוא אחד המקומות הכי בריאים ואני חושב שהדברים האלה מאוד חשובים לשחקני כדורגל. אני רוצה רק את השחקנים שיש להם את היכולת לראות את זה. מי שאין לו את היכולת לראות את הדברים הללו, מלכתחילה לא רוצה אותו כאן. אם יש שחקנים שבוחרים את הקבוצות שלהם על פי קירבה למרכזי בילוי, הם לא רצויים פה".

- אחת השאלות הכואבות שעלו מהביקור הקודם של קרית שמונה בליגת העל, נוגעת לקהל שלא בא וגם לא דוחף. בלי בסיס קהילתי, יהיה קשה להסתמך לאורך זמן על פילנתרופ.

"זו עיר של כדורגל. כשאני מסתובב ברחבי ישראל יש בערך ארבעה מיליון חובבי כדורגל ולמגרשים מגיעים מדי שבוע 35 אלף צופים בלבד. אז גם בעיר הזו כולם אוהבים כדורגל ולמגרש הם לא הגיעו. הם לא הגיעו כי ירידת הליגה, אחרי עונת העלייה וההגעה לאירופה, עשתה פה משבר גדול מאוד מבחינה מוראלית, מנטאלית, פיזית ומחשבתית לכולם. זה נשמע כמו מילים נפוחות, אבל תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר".

- וביום שישי, מול נס ציונה, יש לך הזדמנות לפרוק שמחה, אחרי הרבה מאוד זמן.

"הלחצים שבהם מאמן ושחקנים חיים בכדורגל הישראלי הם גדולים מאוד. חזרתי עכשיו מהשתלמות במאיורקה. שם, כשמפסידים השחקנים לוחצים ידיים, לובשים חליפות ויוצאים מהמגרש עם השיער מסורק, בושם טוב על הצוואר וממשיכים הלאה בחיים. באים למחרת לאימון, מדברים, מנתחים, מתאמנים. כאן זה סיר לחץ מבעבע. הכדורגל שלנו הוא מיקרו קוסמוס של המזרח התיכון. אז כשאתה כבר מגיע לרגע שמאוד מזכיר התפרצות של הר געש, זה כיף. מתרגשים, יש כבר ריח של סיום".