יותר גדול מהמונדיאל

כל עולם הכדורגל השתחווה השבוע לרגליו של לאו מסי בעקבות המופע הסנסציוני שלו מול ארסנל, אבל בקרב הפרשנים והמאמנים קיים קונצנזוס: עד שהוא לא יצליח במונדיאל ויסחוף את נבחרתו להצלחה בינלאומית, הוא לא יוכל להיחשב לגדול מכולם. כמה מרגש לדעת שהגביע העולמי עדיין נחשב לזירה היוקרתית ביותר, ושעל אף כל התיאוריות על השחיקה במעמד הנבחרות, ועל אף ההשתלטות התקשורתית והפיננסית של ליגת האלופות על הכדורגל – עדיין טורניר אחד, שאורך כחודש בלבד ונערך אחת לארבע שנים, הוא זה שנותן גושפנקא רשמית ליכולותיו של שחקן, מגדיר את הקריירה שלו ומבדיל בין הגדולים באמת לכל השאר.

למרות זאת, נדמה שההגדרות האלו שייכות לעידן אחר. בעבר המונדיאל היה אירוע הכדורגל היחיד שנצפה בכל הגלובוס, ואילו כיום כל ילד בסין, באפריקה או במזרח התיכון זוכה לצפות במשחקי ליגה מקומיים, וכך יש באפשרותו להסתמך על מגוון גדול יותר של משחקים ומסגרות בניסיונו להעריך את איכויותיו של כדורגלן. סביר להניח כי הקלאסיקו הגדול שייערך בשבת בספרד יהיה לא פחות נצפה ממשחקים רבים בגביע העולמי, וסביר להניח שרוב חובבי הכדורגל ברחבי העולם יודעים לשנן בעל פה את הרכבי ברצלונה וריאל מדריד ויודעים עליהן פי כמה וכמה מאשר על נבחרות כמו הולנד ואיטליה, שלא לדבר על הונדורס או סלובקיה.

במובן הזה בהחלט ניתן לקבוע כי הקלאסיקו הספרדי גדול כמו המונדיאל. אומנם פחות חגיגי ממנו, פחות יוקרתי ממנו ובוודאי פחות נדיר ממנו, אך עדיין נוצץ ומסקרן פי כמה וכמה ממשחק בין ארה"ב לסלובניה בבית המוקדם (על אף שללא ספק אצפה גם בו בשקיקה ובעניין). הקלאסיקו הוא כבר מזמן לא עניין ספרדי פנימי, כי אם סוגיה בינלאומית מסעירה. אומנם לעולם לא תהיה לו את החשיבות ההיסטורית של משחקי הגביע העולמי, אך עבור חובבי כדורגל רבים ההצלחה בו נחשבת לא פחות משמעותית מאשר במשחקים בדרום אפריקה. לשמחתנו, גם מסי וגם רונאלדו מודעים לגודל המעמד, וגם הם, כמו כולנו, מתכוננים לקרב הישיר ביניהם בדריכות שיא.

מעבר ליריבות הגדולה בין ריאל לברצלונה, כמובן שהמאבק בין שני הכוכבים הללו יעמוד במרכז ההתמודדות. שניהם וירטואוזים נערצים, שניהם מכונות התקפיות בלתי ניתנות לעצירה, שניהם הגיבורים הבלתי מעורערים של המשחק. אומנם כל יריבות ספורטיבית היא מרתקת, אך כמובן שהפעם השניים גם מייצגים שתי גישות מנוגדות: בעוד רונאלדו מונע מאגו ומכבוד, היסודות של מסי תמימים ופשוטים. בעוד רונאלדו חוגג כיבוש שערים בשחצנות וביהירות ומניף אצבע מתריסה על מנת להבהיר מיהו הגדול מכולם, מסי פשוט צוהל בשמחה טריוויאלית וחוגג את היותו כדורגלן.

עבורי, דווקא הגישה של רונאלדו נראית הגיונית וטבעית יותר. כל הספורטאים הגדולים מונעים מאגו ונגועים בשחצנות ואהבה עצמית מוגזמת, וכך גם מוחמד עלי, רוג'ר פדרר, מייקל ג'ורדן או יוסיאן בולט. קשה למצוא כוכבים אמיתיים נטולי גאוותנות ורברבנות, ולעתים מטופש לצפות מהם למשהו אחר. הרי האמונה העצמית והביטחון המופרז הם בדרך כלל מה שהוביל אותם לצמרת.

מנגד, התמימות של מסי כל כך מורגשת ומובהקת, שקשה שלא להניח שיש בה משהו מעבר לסתם נאיביות. אולי הגאונות שלו קשורה לתסמונת האיקס השביר, שבילדותו אובחנה אצלו. יש משהו בחיוך המזוגג שלו שיוצר תחושה כאילו הוא חסר מודעות, שהוא פשוט עולה למגרש על מנת לשחק כדורגל כפי שעשה כל חייו, שזו גאונות מסוג מיוחד והיא מעבר לכישרון וליצר תחרותי. אף אחד לא יתפלא אם גם אחרי המשחק המכונן שלו נגד ארסנל הוא הגיע הביתה ואמר "אמא, שמתי היום 4 גולים", וזו בתגובה ליטפה את שערו ואמרה לו כל הכבוד. הוא לא עושה את זה בשביל הכסף, לא בשביל הבחורות, ולא בשביל התהילה. האהבה שלו לכדורגל היא כל כך טבעית ואמיתית, שזה כבר נראה מחשיד ומוזר.

ניתן לרחם על אוהדי ריאל מדריד בימים אלה: מדובר באוהדי הכדורגל היחידים בעולם שלא מצליחים ליהנות מהיכולות המופלאות של הארגנטינאי הצנום. במקום להתענג מכישוריו הסוחפים, הם רוקעים רגליים בעצבנות. במקום להריע לכוכב, הם מסננים קללה עצבנית. לא רק שהם לא מצליחים להבחין בקסמיו, הם אף מוצאים אותם מקוממים. מצד אחד, אלה הימים בהם מתגלים חסרונותיה של הפנאטיות במלוא אונם, אך מנגד, פה טמון הסוד הקסום של האהדה בכדורגל המקומי. בניגוד לסטריליות החגיגית של המונדיאל, עם איצטדיונים גדושים באוהדים ניטרליים ופסיביים, נחמד לגלות שיש מקום בו אנשים עדיין מצליחים לסלוד מלאו מסי, ומסרבים בתוקף לפרגן לו ולשבח אותו. כל נגיעה שלו בכדור תגרור שריקות בוז ומבטים רושפים מהיציעים, שיזכירו כי כדורגל זה הרבה מעבר להנאה ואסתטיקה, כי אם עניין של תשוקות ואמוציות.