השקט שנשאר

בקיץ שקדם לעונת 0201, לאחר עונה טראומטית עבור בית"ר ירושלים, החליט הבעלים דאז גד זאבי כי אינו יכול להמשיך להחזיק בקבוצה ולעמוד בהתחייבויותיה והכין את המועדון להליכה לפירוק. סגל השחקנים של הקבוצה התפזר לכל עבר, כאשר העזיבה המשמעותית מכולן הייתה זאת של יוסי אבוקסיס להפועל תל אביב. אבוקסיס למעשה היה השחקן המרכזי בשלישייה שכללה אותו, את דוד אמסלם ואת ניר סביליה, שלישיית "ערסים" על המגרש שאוהדי בית"ר כל כך אהבו והזדהו איתם. גם ניר סביליה עזב את הקבוצה באותו הקיץ, כאשר מבחינה כלכלית הקבוצה עמדה בקיץ ללא שום אפשרות לפתוח את העונה או להעמיד סגל שחקנים ראוי. המנהל הוותיק אברהם לוי ניסה בכל זאת לשמר את מה שנשאר וגייס כספים מכמה מקורבים בשביל לדאוג למים ותשלומים עבור חדר ההלבשה בכדי להתחיל איזושהי שגרת אימונים עם השחקנים שעדיין היו חתומים במועדון, יחד עם שחקני הנוער.

באחד הימים התאספו כמה עשרות אוהדים בבית וגן בניסיון לארגן התרמה ולחשוב על פתרונות נוספים, אך אברהם לוי כבר היה מיואש. לוי אמר לאוהדים: "די, נגמר, הולכים לפירוק. אפילו אמסלם, שהיה התקווה האחרונה שלי, כבר לא עונה לי מאתמול והוא יהיה מחר-מחרתיים במקום אחר. למה שהוא יישאר כאן, אם אין קבוצה ורוצות אותו לפחות שלוש קבוצות? כמה הוא יכול לחכות לנו?". לוי עוד לא סיים את דבריו ומאחורי גבעות בית וגן נוצרה התכנסות של כמה עשרות אוהדים נלהבים בקריאות "דוד מלך ישראל", המוכרות היטב לאוהדי בית"ר. "וואלה הגיע", אמר אברהם לוי למראה המגן הבית"רי. אמסלם ניגש למנהל הוותיק, הגיש לו שתי שקיות ואמר לו בחיוך: "אמרת שאין סוכר, קפה ותה – הנה, הבאתי".

הסיפור הזה חושף חלק מסוד החיבור בין אמסלם לבית"ר. אמסלם כנראה לא נכנס לרשימת השחקנים הגדולים שעברו בבית"ר, אבל היכולת שלו להבין את המועדון, את צרכיו ולהתגייס ברגעי האמת, היא שנתנה לו מעמד שלא היה כמעט לאף שחקן רכש שלא נולד בירושלים. זו אותה יכולת שגרמה לו לקחת אחריות על בית"ר המתפוררת של העונה, לזוז מהעמדה הנוחה בה הוא נמצא קודם ולקחת אחריות תוך סיכון המעמד שלו מול האוהדים. זה לא נמני, אבל זה הכי קרוב למהלך ששם את הסמל של מכבי תל אביב בפרונט וגרם לו לקחת אחריות.

את הקיץ האחרון התחיל אמסלם כשחקן מן המניין והתכונן לעונה נוספת, אבל כשהיו"ר איציק קורנפיין חשב לעשות איתו משהו שונה, הוא מיד נענה והפך לעוזר מאמן – פתרון שהיה טוב לבית"ר מהרבה סיבות, כולל הכלכלית. אמסלם לא שייך לסגנון של המאמנים הצעירים בכדורגל הישראלי. הוא תמיד דיבר על כך שירצה להישאר בכדורגל בסיום הקריירה, אך לא חתר בכוח להיות מאמן. באותה מידה שבה הצטרף לצוות המקצועי, היה שמח אמסלם לקבל תפקיד ניהולי שקט. בעל כורחו, הוא נשאב פנימה ולמד לאט לאט לאהוב את התפקיד החדש.

אמסלם לא מגיע עם איזושהי פילוסופיית כדורגל מורכבת, אלא מאמין שהכל מתחיל ונגמר בדברים הפשוטים מהם מורכב המשחק: מוטיבציה גבוהה, אהבה למקצוע ומשמעת עצמית וטקטית. אם יבקשו מאמסלם להציג את פילוסופיית המשחק שלו ובמקביל יבקשו מהמאמנים-פרשנים סטייל בן שמעון, ניצן שירזי וחבריהם לעשות זאת, סביר להניח שאמסלם יישמע פחות משכנע. אך כשמחפשים את התכלס ואת התוצאה הסופית בכדורגל, אמסלם פתאום יזכיר לכם את הגישה שאפיינה את דור המאמנים הוותיק שחינך אותו.

אלי כהן שומע על ההשוואה ומיד מתעצבן: "אולי לדוד אמסלם חסר ניסיון כמאמן והוא ישלם על זה כמו כל מאמן מתחיל, אבל בקווים בהם נמדד מאמן יש לו הרבה יותר מכל השמות הבולטים בתקשורת. הוא שיחק כל כך הרבה שנים תחת הלחץ בבית"ר ויצא לי לאמן אותו גם באליפות וגם במאבקי ירידה, ואני יכול לומר עליו שכישרון התמודדות שלו, הפוקוס שלו, היכולת שלו להתרכז רק על המגרש ולדעת לנווט את הקריירה בצורה מקצועית, זה משהו שנולדים איתו ואין להרבה מאמנים. אז אולי פרשן הוא לא יהיה והוא גם לא יציג איזושהי שיטת מעוין מהפכנית, כי הוא יודע שזה לא מה שבאמת מביא תוצאות. גם ראובן עטר לא חלם להיות מאמן וגם הוא לא היה מי יודע מה מקצוען ומנהיג, אך מה שהוא מביא איתו זה בעיקר את הדברים הקטנים שמשפרים: ההסתכלות, השיחה בגובה העיניים והביטחון. עם הדברים האלה הוא משאיר אבק לכל מיני כאלה שרק מדברים".

למעשה, המגן הבית"רי כבר תיכנן לפרוש לפני ארבע שנים. בית"ר נוהלה על ידי מאיר פניג'ל וחיה מדחי אל דחי, כשלקראת עונת המשחקים 0605 אמר המגן למקורביו: "אני רק רוצה לסיים את העונה הזאת בשקט ולפרוש בכבוד". באורח פלא, ארקדי גאידמק רכש את בית"ר וצירף לקבוצה את לואיס פרננדז. בפגרת ינואר יצאה הקבוצה למחנה אימונים באילות, כאשר במשחק שלאחר הפגרה צפויים היו שני הבלמים הקבועים, איגור מיטרסקי ותומר בן יוסף, להיעדר עקב הרחקות. פרננדז שבר את הראש והחליט שהוא הולך על אמסלם בתפקיד. אמסלם עלה למגרש עם חיוך של "מאיפה זה בא עכשיו", אך גילה מוטיבציה אדירה והפגין משחק מצוין בעמדה האחורית. כשירדו ממשחק האימון, אמסלם קיבל מכולם מחמאות ולזאת של תומר בן יוסף הגיב: "אדבר עם הסוכן שלי, שמעתי צריכים בלמים באיטליה".

לואיס פרננדס לא רק התרשם מהיכולת של אמסלם להתייצב גם במקום שלא טבעי לו, אלא גם מחוכמת המשחק – תכונה חשוב במעבר לעמדת המאמן. "דוד אמסלם היה אחד השחקנים שהכי נהניתי לאמן", אומר פרננדס. "הוא תמיד בא חיובי ולא עשה פרצופים כמו שחקנים אחרים. כשנתתי לו לשחק כבלם זה לא היה בגלל שהוא כל כך התאים, היו לי בלמים צעירים בקבוצה, הוא פשוט הביא למגרש דברים אחרים שהתאימו לקבוצה. אין לו את הפיזיות או את הטיימינג של בלם, אבל היו לו דריכות ומתח, הסתכלות על המשחק עם הרבה מאוד חוכמה וניסיון להרגיע ולהתאים את ההגנה למומנטום של המשחק. למה שלא יצליח כמאמן בית"ר? יש לו ראייה חכמה של המשחק, ואם הוא יקפיד שהשחקנים יביאו את כל הדברים הבסיסיים שהוא הביא איתו, אז הוא יצליח. בישראל רגילים לפרופסורים שרק נכשלים ואחרי זה יורדים על כולם בתקשורת".

אמסלם, בניגוד אולי לדרישה משחקנים שהופכים למאמנים, לא היה מנהיג. שחקנים התחברו לאופי החברמני שלו, אבל הוא לא היה הבוס שלהם על המגרש ולרגע לא נראה כמו הטיפוס שיהפוך את חייו הבוגרים לגיהינום שנקרא אימון. אהוד כחילה, ששיחק עם אמסלם מספר שנים בבית"ר, מכיר את התופעה: "שיחקתי גם עם אבוקסיס וגם עם אמסלם, ואם אבוקסיס היה המנהיג הקלאסי שבא לכל כדור וידע לעשות בלאגן ולייצג את הקבוצה איפה שהיה צריך על הדשא, אני תמיד ידעתי שדווקא אמסלם הוא המנהיג השקט. הוא אולי לא עשה רעש ובלט בדומיננטיות שלו, אך הוא היה עם הרבה ביטחון ושקט בתפקיד שלו ובדרך שבה התאמן והתנהל. שזה מקרין רק לטובה. הוא לא יהיה מסוג המאמנים שעושים אסיפה מנטלית של שעה וחצי, אלא שחקנים יראו בעיניים שלו איך הכל נמצא בדברים הקטנים. אני לא יודע מה הוא יביא כמאמן, אבל הוא יקרין דברים טובים".

אותם דברים טובים הם אלו שגורמים לשחקנים לשחק גם קצת, רק קצת, בשביל המאמן שלהם. "זה נכון שקורנפיין חזר ואמר לא לשחק בשביל המאמן אלא לשחק בשביל עצמנו, אבל במקרה של דוד זה קשה", אומר אחד השחקנים הצעירים בבית"ר. "רק לראות איך הוא מתוח ומתרגש מהתפקיד ועולה למשחק נגד נתניה כמו ילד שעלה מהנוער, לא יכול שלא לגרום לך לעשות הכל כדי שיהיה מרוצה. הוא דרוך בטירוף וזה משפיע על כולם. חוסר ניסיון? הוא כבר כמעט עונה שלמה המאמן היחיד שלנו, רק שלא סיפרו על זה לשום".

יש עוד כמה דברים שבנו לאמסלם את הגב המתאים להוביל את בית"ר מהקווים. אלו בדיוק הדברים שמערכת שסובלת משחקנים שמתעסקים בלא מעט בעיות מחוץ לכדורגל ולא יודעת מה יהיה מחר צריכה. במספר שיחות שקיים אמסלם לאחר שנכנס לתפקיד, הוא ניסה לשים דגש על הנקודה הזאת ואמר לשחקנים: "כמו שרציתי שכשחקן תהיה תחרות אמיתית, ככה יהיה כשאני מאמן. אני לא מכיר שמות ולא משבצות, אלא רק מה שאני רואה באימונים. גם אם יש לי תחושה מסוימת, האימונים יכולים לשנות הכל. באני מאמין שלי, מאמן לא צריך לבוא עם ההרכב מהבית וההשקעה באימונים היא המדד הטוב ביותר והנכון ביותר. חברים מהקבוצה יהיו לי לפני ואחרי האימון, על הדשא אני צריך לדאוג למטרות של בית"ר".

לאמסלם כמובן יש תוכניות מקצועיות – לטפל במסננת במרכז המגרש, להעמיד הרכב יותר אגרסיבי, ליצור משמעת טקטית גבוהה יותר – אבל עיקר השינוי שהוא רוצה להנחיל הוא קודם כל בגישה. הגישה שהפכה אותו לסמל הכי גדול של בית"ר מהשחקנים הלא ירושלמים. "אני לא רוצה להתעסק בשיטות ובמערכים בכלל כרגע", אמר אמסלם למספר שחקנים, "אני רוצה שתבואו לכדור, תהיו מאחוריו ותובילו את המשחק קדימה ותהיו דומיננטיים. אם כל אחד ייקח את עצמו בידיים ויבוא מפוקס לאימונים ולמשחקים, אז אני הכי רגוע בעולם. במיוחד בתקופות כאלה שהקבוצה בתקופה לא טובה, חשוב שכל אחד יידע לשמור על העמדה שלו ולעשות את העבודה הטקטית. דרך זה נביא את כל הדברים הטובים ועם השחקנים שיש פה, אז אין גבול למה שאפשר לעשות".