לאיזה הר יגיע מוחמד?

מוחמד גדיר (18) הוא אולי הכישרון הכי מסקרן בישראל. הוא הגיע משום מקום, בלי יחסי ציבור, בלי פוזה, בלי גינונים של שחקן צעיר שרוצה להרוויח זמן עד שיתפתח ועד שיגדל. הוא זיהה הזדמנות והדהים כמעט כל חובב כדורגל ישראלי באופן שבו לקח אותה. השאלה הכי מסקרנת כרגע בנוגע לגדיר היא לאן הוא יוביל את כל זה. מהי באמת מידת הכישרון שלו ועד לאן הוא יכול להתפתח. אירופה? מכבי חיפה? או אולי הפועל חיפה? הנה ארבע דוגמאות להתפתחויות אפשריות לקריירה של היהלום. נשמח לשמוע את ההימור שלכם בטוקבקים (או אולי דוגמה אחרת).

הדמיון ברור. קודם כל הכוח המתפרץ האדיר, מהירות נדירה, יציאה מהמקום – דברים שאין לאף הגנה תשובה אליהם. לא משנה כמה ואיך תשמור אותו, מהירות יכולה להיות נשק ללא מענה. רוני רוזנטל בנה על זה קריירה מפוארת, הכי ארוכה של שחקן ישראלי בחו"ל. מעבר לכך, כמו גדיר, התפקיד של רוזנטל במגרש לא תמיד היה מדויק: קצת קיצוני, קצת חלוץ, הרבה שחקן התקפה. גם הוא עלה בגיל צעיר לבוגרים של מכבי חיפה (16), ממש בשלב בו מכבי חיפה היתה בשלה ומוכנה להתבסס על צעירים ישראלים מבית. לשניהם זה התחבר נהדר.

איפה הגורלות יכולים להיפגש?

יעקב שחר כבר הגדיר את הסכנה הכי גדולה שעלולה לפרק את הקבוצה שלו: הסקאוטים והסוכנים, אלו שיכולים לשלוח את הכוכבים הצעירים שלו לקבוצות בחו"ל, לפעמים בגיל צעיר מדי. במקרה של גדיר, זה יכול להיות דווקא טוב. רוני רוזנטל ברח מישראל בגיל הנכון, 22, ופיתח בשלב המתבקש את כל האיכויות שראינו שיש לו כבר בישראל. בקצב הזה, עוד שנתיים גדיר יהיה בדיוק בשלב הזה ועם הכוונה נכונה הוא יוכל להשתמש בנשק המהירות שלו בקרבות יותר מתאתגרים מהליגה הישראלית.

איפה לא?

גדיר לא כובש עדיין מספיק שערים כמו רוני רוזנטל. העונה יש לו שער ליגה אחד, בדיוק כמו כל העונה שעברה.

למה להשוות אליו?

לא לקפוץ. ברור שמייקל אואן היה כישרון נדיר ברמה עולמית בעוד שגדיר הוא כישרון איכותי ברמה ישראלית, אבל גם תחת הפרופורציות האלו ניתן למצוא קווי דימיון. קווי דמיון שמבוססים על אותם נתונים כמו במקרה של רוני רוזנטל: מהירות, מהירות ועוד מהירות. נבחרת ארגנטינה עדיין רודפת אחריו, כמו גם מיטב הגנות אירופה שפשוט לא מצאו תשובה לתכונה הקטנה-גדולה הזו.

איפה הגורלות יכולים להיפגש?

הנפילה של מייקל אואן החלה כאשר מוטיב המהירות שלו נשחק. כל זה קרה גם בגלל פציעות, גם בגלל אלמנטים טבעיים אחרים, אבל השורה התחתונה היתה כואבת. ברגע שאואן איבד את היתרון הזה, הוא איבד היתרון הכי גדול שלו כשחקן והחל לאבד גם ביטחון, לאבד גובה. לגוף יש גבולות, ואלו הגבולות שיכולים להגדיר את הקריירה של גדיר. האם יהיה לו מה להציע אחרי שהמהירות שלו תיפגע או תישחק. האם יוסיף מוטיבים אחרים למשחק שלו? אואן, בנוסף להיותו דוגמה שקצת גדולה על גדיר, היה סקורר ענק, דבר שאי אפשר להגיד על הילד ממכבי חיפה מאז שהוא בבוגרים.

איפה לא?

גם גדיר היה מכונת שערים והישגים אישיים בגיל נוער, אבל עדיין קשה להגדיר אותו בתור הכישרון הכי גדול בכדורגל הישראלי, בעוד שאואן היה הדבר הכי מבטיח שהיה לכדורגל הבריטי להציע בעשורים האחרונים.

למה להשוות אליו?

כמו גדיר, הם כיכבו על קו ימין בגיל צעיר, הם לא היו צריכים יותר מדי זמן להבשיל ולהלהיב, אבל אור הזרקורים שרף אותם מוקדם מדי. קצת סינוור וקצת הטעה בדרך למספר החלטות לא נכונות בקריירה. אצל אפק האור המוקדם טשטש לגמרי, והקריירה שלו היתה בעיקר הבלחות שהזכירו מה הוא היה ומה יכול היה להיות אם היה מוצא את הקבוצה הנכונה. אצל לוז, זה אפילו היה קשה יותר, והוא התגלגל בסופו של דבר לאתגרים קטנים יותר ומנחמים, אבל עדיין לא דומים למה שחשבנו שהוא יהיה כאשר כבש את שער הבכורה שלו במדי מכבי תל אביב בגיל 16.

איפה הגורלות יכולים להיפגש?

אחת השאלות הכי מסקרנות בנוגע לגדיר היא: מה היה קורה לו היה מתגלגל לקבוצה קצת פחות טובה. או: האם הוא פועל יוצא של קבוצה טובה שמעצימה את הפרט, או שהוא היה בולט גם בשנים פחות טובות של מכבי חיפה. אין מה לעשות, קבוצה מצליחה גורמת לשחקנים להצליח, שלא בטוח שהיו גורמים לקבוצה להצליח בסיטואציה אחרת. זו, פחות או יותר, היתה בעיה שהעיקה על לוז ואפק, שאחרי הפריצה נהנו משנים פחות מוצלחות של הקבוצות שלהם והם נחשפו בערוותם. יהיה מעניין לראות האם גדיר יוכל להמשיך לככב כאשר מכבי חיפה קצת תיעצר, והאם הוא לא יתגלה בסופו של דבר כמו מאור מליקסון ועוד עשרות שחקנים שפשוט הגיעו , בניגוד אליו, בתקופה הלא נכונה של מכבי חיפה.

איפה לא?

גדיר מגיע אלינו מהמקומות בהם גדלים שחקנים רעבים להצלחה. יהיה קשה להשביע אותו.

למה להשוות אליו?

עוד דוגמה לשחקן שבגיל צעיר לא ספר אף מבוגר ממטר. עוד דוגמה לשחקן שנראה בלתי עציר אפילו בגילו. לאוהדי בית"ר הוא נראה כמו הגרסה החדשה של אלי אוחנה – חלוץ עם חוצפה חיובית בלתי נגמרת וחוסר חשש משום דבר. לאוהדי הפועל פתח תקווה הוא נראה כמו גרסה משודרגת של מוטי קקון, אחרי שכבש במדים הכחולים מספיק שערים לכך. אלא שאז הגיעה הנפילה. יותר מדי אנשים ניצלו אותו, הפכו אותו לפרה ממנה הם חולבים כסף בלי הפסקה, תיזזו את הילד בין קבוצה לקבוצה, עד שכבר אף אחד לא האמין שיוכל להתאושש מכך.

איפה הגורלות יכולים להיפגש?

בדיוק בשלב התאוששות. שלומי ארבייטמן 2009 נותן המון תקווה להרבה שחקנים צעירים שכמעט נגמרו, כמעט פרשו. לגדיר המשבר עוד יבוא. בקרוב דברים כבר לא יבואו לו בקלות. הגנות ילמדו אותו, בלמים יקלטו אותו. אין דרך להימנע מהמשבר שאחרי הפריצה הגדולה. מעטים דילגו עליו, הרוב התרסקו איתו, הגדולים באמת יצאו ממנו. השאלה רק איך. ארבייטמן מסמל לגדיר שאפשר לצאת מזה. גם אם לא הגעת לאירופה, לפחות תחזור להיות כוכב בקבוצה גדולה בליגה.

איפה לא?

לשלומי ארבייטמן לא היה מועדון בית רציני, ולכן טולטל בין מועדונים ומאמנים עד שהגיע לנחלה. לגדיר יש בית. בית טוב.