כשהדרך הופכת למטרה

מחקרים רבים וספרים שונים הצליחו להדגים לא פעם שאינטליגנציה רגשית לא פחות חשובה מאינטליגנציה שכלית, ואולי אף מתעלה עליה במצבים רבים בחיים. תוצאות תחילת העונה בליגת העל, ולא רק, מראות שיש לכך קשר עמוק לכדורגל, ומהן התכונות ההכרחיות למאמן כדורגל. הראשונה שבהן, היא אינטליגנציה רגשית. לפני טקטיקה, לפני כריזמה, היכולת שלך להתחבר לשחקן, לנפש שלו, היא שתכריע בסופו של דבר.

חשיבה טקטית גבוהה, השתלמויות רבות בחו"ל ולוק של אריגו סאקי ינפקו לך עונה טובה או שתיים מדי פעם, אבל לא יעזרו לך להצליח ברוב הזמן. מספיק להביט בתוצאות השנים האחרונות של אלישע לוי וראובן עטר מחד, ואלו של רוני לוי ואלי גוטמן מאידך, כדי להבין מה התבלין שקובע את הטעם של הארוחה בסופו של דבר.

במקרה של גוטמן, האיש עושה עבודה נהדרת בהפועל תל אביב ומעמיד קבוצה איכותית, אבל הוא לא מצליח לעשות את הצעד הנוסף כי הוא חסר עדיין את הקשר לשחקן. את המפתח לליבו. לדעתי האישית, ההצלחה של גוטמן בשנים רחוקות ובעונה שעברה, כמו ההצלחה של רוני לוי במכבי חיפה, הכניסה בהם יותר מדי אמונה בכוח שלהם ובחלק שלהם בהצלחה. הם ייחסו לעצמם יותר ממה שהם ייחסו לשחקנים. לשיטות המשחק המודרניות שהביאו, למערכים החדישים והמתוחכמים שיישמו, לחשיבה המדעית הקרה שהנחו, ופחות לאנשים. לבני האדם. לכן, לפעמים נדמה שמאמנים מסוגם של רוני לוי וגוטמן חושבים שהמערכת צריכה להתאים את עצמה אליהם ולא הם אליה.

גוטמן ורוני לוי הם מאנשי המקצוע הטובים והמבורכים שיש לנו בענף השכונתי, אבל כל עוד לא ישפרו את האינטליגנציה הרגשית שלהם וידעו איך להתחבר יותר טוב לשחקן, תמיד יהיה משהו שיעכב אותם. דוגמה קטנה לכך אפשר לראות בין היחס, הסבלנות והיכולת של אלישע לוי לחיות עם המגרעות של אייל משומר, תוך שהוא משפר אותן תוך כדי תנועה, לעומת חוסר הסבלנות וחוסר הרגישות בהן נוקט גוטמן כלפי המגנים שלו מצד ימין. פעם הוא יורד עליהם, פעם הוא מחליף אותם באחרים ובסוף מחזיר אותם רק כדי לרדת עליהם מחדש. אם גוטמן היה יודע לחנך אחרת את קנדה אולי הוא היה גורם לו להפנים טוב יותר את מסריו.

מכל הקבוצות הישראליות שסידרו לנו קיץ אופטימי באמצעות הופעתן במסגרת האירופית, ניכר כי בני יהודה שילמה את המחיר היקר מכולן. לא היה צריך את ההפסד בטדי כדי לדעת שבני יהודה הגיעה לשיא מוקדם מדי. מתחילת העונה היא לא הרשימה בשום משחק. לא נצצה, לא התפוצצה, לא חגגה. לא התרסקה, אבל גם לא התרוממה לגבהים חדשים. גם במסגרת הבינלאומית היא לא תאמה בכל המשחקים את ההייפ סביבה, אבל ההייפ די עיוור אותה. היא האמינה לו או אולי רצתה להאמין לו. גיא לוזון אמר בסיום המשחק בטדי שהוא מאוכזב מהתוצאה, אבל מרוצה מהדרך. בבני יהודה כל כך גאים בדרך, כל כך מאוהבים בתדמית החדשה, עד שהם שכחו שמחכה להם עוד פסגת בדרך. מה פסגה? הרבה מאוד פסגות.

מכל נציגותינו באירופה, בני יהודה הגיעה לשיא מוקדם מדי. ליותר מדי שחקנים עם מעט מדי רעב יש מקום מובטח בהרכב. במקום לתת להם את האוויר שהם צריכים ואת הבעיטה בישבן למי שצריך, ניכר כי גיא לוזון מאמין במעט מדי שחקנים. גלבאן נראה קצת חסר אתגר, ועטר מרגיש שיותר מדי תלוי בו ומשחק בהתאם לכך. לוזון מקפיד להראות לא פעם שעטר הוא לא פרה קדושה עבורו, אבל זה לא מתבטא בגישה של עטר בחודשים האחרונים. כשלוזון מדבר על מהפך מנטלי בבני יהודה עליו להבין שלמרות העבודה הנהדרת שהוא עושה שם, מקום חמישי הוא לא מהפך מנטלי. בני יהודה היתה כבר במקום הזה. האתגר המנטלי האמיתי שלו יהיה לחנך מערכת מקצועית שיודעת לשמור על המקום הזה ולא לתת לשיאים חד פעמיים להרדים אותה. לוזון, בטח כשאנחנו במחזור השישי, רחוק מלהיכשל במבחן הזה, אבל עדיין לא הצליח בו.

שמוחמד גדיר ואייל משומר התאוששו כל כך מהר מהפציעה וחזרו לשחק כבר בווסרמיל

תכנית סיכום המחזור "ליגה משלנו" שירשה את "הראשון בשער" מביאה את כל היתרונות של ערוץ הספורט לידי ביטוי. סופסוף אפשר לראות כיצד ליגת ה-16 קבוצות של אבי לוזון נראית מעכו ונצרת, עם כל הדברים הקטנים-גדולים שצריכה תכנית שמכבדת את הליגה שלה להראות. קצת צבע מצולם היטב, קצת בשר עיתונאי באמצעות פינות וראיונות, הגשה קצבית, הארות קלילות ולא מעיקות. עריכת התקצירים לפעמים מתוחכמת מדי וקשה לעיכול למי שנאמן לעריכת תקצירים מסורתית, אבל יש בכך גם יתרונות.

הבעיה של התכנית, שאיכשהו עוברת בשתיקה, מצויה ביתרון שלה – הפרשן מוטי איוניר. איוניר הוא פרשן הכדורגל הכי טוב שיש בטלוויזיה. כשהוא לא מערב את הרגשות שלו והפיוזים הקצרים כמאמן פרטי, מדובר באדם חכם, רהוט. הוא קליל, עובר מסך, תמיד אומר משהו שלא שמת לב אליו, נותן ערך מוסף מהרקע שלו כשחקן, אבל כל זה לא משנה את העובדה שהוא מאמן נבחרת. אמנם הצעירה, אבל מאמן נבחרת. כיצד הוא יכול לבקר ולהלל אנשים שאמורים לעבוד איתו ולשחק תחתיו? דוגמה קטנה לכך ניתן היה לראות כאשר איוניר ביקר את הראיון עם יוסי בניון והגיב לדיון סביב מינוי מאמן הנבחרת הבא על ידי ההתאחדות בה הוא עובד. מפרשן איכותי הוא מיד קפץ לכיסא המרואיין האינטרסנט, ומשם בחזרה לכיסא הפרשן.

לא יזיק לאיוניר להסתפק באולפן ליגת האלופות והשידורים השונים באירופה, כמו שלא יזיק לערוץ הספורט לחשוב על שעת השידור של התכנית. כמה אנשים יישארו ערים עד 23.30 כדי לראות את עכו ונצרת? כמה ילדים יכולים לצפות בליגה? כמה אנשים עובדים? אי אפשר שרק פלח אוכלוסיה מאוד מצומצם שעדיין ערני בשעות האלה יהיה נגיש לצפות בליגה של כולם. יש לכם תכנית טובה, אל תחביאו בשעות שבהן ערים בעיקר בתל אביב. תכנית סיכום מחזור זו לא תכנית נישה.

מכבי חיפה – בית"ר ירושלים

לא צריך לנסות לנתח את המשחק הזה מקצועית. בסוף הרי יחלקו את הנקודות בחצי, ומכבי חיפה לא תתוגמל על פתיחת העונה הנהדרת שלה. כשזה יקרה אולי היא כבר תהיה עייפה, שחוקה, אולי היא תסבול מפציעות, שערוריות, מה שבטוח הוא שעוול אדיר נעשה כאן. רק שחשוב לשים לב לפרט אחר: מכבי חיפה לא מתלוננת על כך יותר מדי. החינוך שהמערכת מעבירה לשחקנים הוא שאין טעם להתרכז בדברים כאלה, שיש כאן סכנת סטייה, ושהם הרבה יותר גדולים מכל האנשים הקטנים שחושבים על הרעיונות המפגרים האלה.

בני סכנין – הפועל רעננה

העוול שבני סכנין עשתה לערן קוליק הוא בעיקר עוול לעצמה. מעונה לעונה, ככל שההרגל הזה להשתמש במאמנים ולזרוק הופך לחולשה בלתי נשלטת, סכנין כורתת את המשענת של הדמות הכי חשובה שהיא צריכה לטפח: דמות המאמן. קבוצה מהסוג של סכנין חייבת מאמן שיהיה אבא מקצועי למערכת לא מקצועית. שיגלה שחקנים באיזור, שידוג שחקנים באזורים אחרים, שיביא איתו ידע, כריזמה, אירגון, רוח. מאמן-מנג'ר כזה יכול לייצב אותה גם בימים לא יציבים, ימים של בחירות, של יו"ר שעוזב, של לחץ מהרחוב. בתחילת הדרך, לפני שערוותו כמאמן נחשפה, אייל לחמן היה צריך להיות כזה. אחר-כך עבר שם גם אלישע לוי, אבל בין לבין הכוח שניתן לדמות הזאת הלך ונשחק. המאמן הפך לדמות החלשה במועדון. כעת, במישור הפרסונלי, אני הייתי הולך על סמיר עיסא. הגיע הזמן שסכנין של ליגת העל תתן צ'אנס למאמן ערבי שלא נופל מרוב המאמנים היהודים, ותפתח יחד איתו זהות יותר ברורה. אולי אחרי שהיא תביא אותו, סכנין תבין שאין כמעט הבדלים בין המאמנים שיכולים לבוא אליה והבעיה האמיתית היא בערך שהם מייחסים לתפקיד הזה.