מקל או פרקינס?

קבוצת ספורט היא גוף חי ודינאמי. השילוב בין החברים בה מהווה סוג של תרכובת כימית, כזו שמסיבות שונות לפעמים מתחברת ולפעמים מתפרקת, ולכן בהרכבתה יש שיקולים שהם מעבר למקצועיים. לפני שמצרפים שחקן יש לבחון היטב את מידת השתלבותו במכלול הכולל, ויש לשקול אלמנטים כמו אחווה, מסירות ונאמנות. כמו כן, בבניית קבוצה יש עוד שיקול משמעותי וקריטי, שמשום מה נשכח מראשן של ההנהלות בשנים האחרונות: האוהדים, אלה שלמענם מלכתחילה הוקמה הקבוצה. אם תשאלו אותם, אין ספק שהם יעדיפו את גל מקל על פני עוד זר חסר נאמנות בקצה הספסל, מוכשר ככל שיהיה.

אין מה לעשות, השיקולים של האוהדים שונים לחלוטין מזה של המאמן. בניגוד לכל היגיון, הם לא מונעים רק מהדחף לניצחון ולהישגיות, כיוון שכל שהם מחפשים זה מקור לאהבה והזדהות. הביטו למשל בדרק שארפ. גם אם תרומתו דועכת עם השנים, הקהל יודע שלתשוקה שלו על המגרש אין מחיר, כמו גם לתחושת הדחיפות שהוא מכניס בחבריו מהרגע שהוא דורך על הפרקט. הוכח כבר לא פעם בעבר שהאהבה איננה נמדדת בנקודות ובאסיסטים, אלא בהזדהות ובמסירות, ולכן אין ספק: לשחקני בית תמיד יהיה ערך מוסף.

המפתיע הוא שהנהלת מכבי לא לומדת מטעויות. למה להעמיס על הקבוצה עוד ועוד זרים חסרי נשמה? למה להוסיף לסגל עוד ועוד שכירי חרב, שבאים והולכים מבלי להניד עפעף? למה להעמיס על הספסל עוד ועוד מטענים של אגו? ומה יעשו האוהדים בלי כספי, בורשטיין ואליהו? מי יהיה נציגם הישראלי על הפרקט? גרין? פניני? הרי לקח לכדורסל הישראלי כל כך הרבה שנים למצוא כישרון צעיר ומבטיח, ועוד צהוב בנשמה, אז למה לדכא אותו? נכון, אוהדי מכבי תל אביב ידועים בלבם הקר ובדרישתם לניצחון בכל מחיר, אך אפילו להם יש גבול. תנו להם ילד צעיר, כזה שימחאו לו כפיים סוערות ותומכות מיד עם עלייתו מהספסל, ותראו מיד חיוך קטן על פניהם הקרות.

נכון, כישלונו היחסי של יותם הלפרין הותיר טראומה ביד אליהו. שריקות הבוז והטינה כלפיו הוכיחו שככל הדברים נוגעים למכבי, שחקן בית לא זוכה אוטומטית לאהבה ולחיבה, בעיקר כשהוא מגלה בעקביות סימני לוזריות מדאיגים. אבל זה לא אומר שהאוהדים הרימו ידיים. אדרבא, נדמה שמקרה הלפרין רק יצר רצון מוגבר לחוויה מתקנת, ומישהו חייב למחוק את הרושם שהוא השאיר. מקל, כך נדמה בינתיים, יכול לעשות את זה. גם אם הוא יקבל את ההזדמנות ויפספס אותה, זה בהחלט שווה את הניסיון, וללא ספק עדיף על פני עוד פרצוף חמוץ של זר ממורמר.

אז נכון שהקבוצות באירופה ממשיכות להעמיס על ספסליהן סגלים עמוקים בשווי עשרות מיליוני דולרים, אבל אנחנו נמשיך להביט מהצד איך רובן קורסות רק בגלל כימיה לא מוצלחת, אגו מוגבר או אווירה בעייתית. ספק אם מקל הוא התשובה או הפתרון לכל הבעיות והאתגרים של מכבי, אבל הוא בהחלט התחלה מבטיחה ואופטימית. תנו צ'אנס לילד.

כאוהד כדורסל נייטרלי, הייתי שמח מאוד אם דורון פרקינס לא היה מגיע למכבי תל אביב. היה נחמד לראות את גל מקל גדל ומתפתח לשחקן מרכזי ברוטציה של הצהובים ואת פרקינס משמר את אשליית התחרותיות כשחקן ירושלים. לכן, האינסטינקט הראשוני שלי היה להסתייג מהמהלך המפתיע של מכבי תל אביב ולהנהן בהסכמה לכמה מהקביעות שנשלפו מהמותן בטוקבקים, בפורומים וגם בקרב עיתונאים ופרשנים בימים האחרונים: שמכבי לקחה את פרקינס כדי לדפוק את הפועל ירושלים, בשורותיה הוא עמד לחתום; מכבי מייבשת על הספסל כישרון ישראלי צעיר, עוד לפני שהעונה התחילה; מכבי הורסת סגל מאוזן עם צירופו של שחקן אנוכי ובעייתי ובונה סגל נפרד לאירופה ולליגה.

את הדיונים האלה מאוד קל לנהל מהצד כאוהדים. כשמנסים להיכנס לנעליהם של מאמנים שמרכיבים קבוצת יורוליג תחרותית, מגלים תמונה קצת יותר מורכבת. ראשית, הביטו סביב – לא על הפועל ירושלים המקרטעת, שיושב הראש שלה מפיץ תאוריות קונספירציה אנכרוניסטיות בעוד בקבוצתו חתומים שחקן ושליש – אלא על קבוצות הצמרת באירופה. לאלופת אירופה, פנאתינייקוס, יש שלושה רכזים מהטובים באירופה– שאראס, דיאמנטידיס וספאנוליס – ואליהם היא הוסיפה את ניק קאלאתס, האמריקאי-יווני המצוין ממכללת פלורידה; ברצלונה צירפה ליאקה לאקוביץ' וויקטור סאדה את ריקי רוביו הנהדר; אולימפיאקוס עיבתה את מצבת הרכזים הפוטנציאליים שלה (פפאלוקאס, תאודושיץ', הלפרין) בפטריק בוורלי; אטורה מסינה לא הסתפק בסרחיו יול ולואיס בולוק וייבא לריאל מדריד את פבלו פריג'יוני.

בעוד כאן עוד מדברים על בנייה לרוחב ועל ההיסטריה מפרת האיזון של מכבי, ביבשת כבר החליפו תקליט מזמן. הקבוצות מתכוננות לעונות מתישות ורוויות בפציעות באמצעות סגלים רחבים, שבהן גם שחקנים שמרוויחים מיליונים הם בורג במכונה. סביר להניח שגרשון ודרוקר העיפו מבט על עמדת הרכז שלהם, וגילו שם את ווז'נייבסקי שעוד לא הוביל קבוצת צמרת ביורוליג, את מקל הלא מנוסה ואת איידסון כגיבוי. אם המסקנה שלהם היתה שאין די בכך כדי להתמודד בצמרת האירופית, קשה להתווכח איתם. הוסיפו לכך את העובדה שלגרשון, למרות תדמיתו כמאמן הדוגל בכדורסל קבוצתי, יש נטייה היסטורית להחתים גארדים סוליסטים שפשוט יודעים לעשות סל (סטיב ברט בראשל"צ, וויל סולומון במכבי ת"א, לין גריר באולימפיאקוס ושבחים מקיר לקיר לוויל ביינום המושמץ), ותגלו שלפתע ההחתמה של פרקינס נראית הגיונית עוד יותר.

לגרשון יש עוד נטייה מימים ימימה, והיא זלזול בשחקן הישראלי. למען האמת, קשה להאשים אותו. הקביעה שלמכבי יש העונה 13 שחקנים בכירים מתבססת על ההנחה שרביב לימונד, גיא פניני וגל מקל עונים להגדרה הזאת. מאחורי אחד מהם חצי עונה כשחקן מוביל בליגה הישראלית החלשה, אחד מהם לא הבריק בליגה הקפריסאית והשלישי נדחק בסוף העונה שעברה לקצה הספסל. בהיעדרם של ליאור אליהו, יותם הלפרין ועומרי כספי, האלטרנטיבות היו מאיר טפירו המזדקן וטל בורשטיין שלא הפנים את שוויו האמיתי. מאחוריהם משתרע מדבר של שחקנים מקומיים בינוניים. כשמוסיפים למשוואה את מחירו הנוח של פרקינס ואת המיסים המופחתים עליו, הבחירה בזר שביעי על פני ישראלי נוסף קצת פחות שערורייתית.

האם פירוש הדבר שההצלחה של פרקינס או של מכבי מובטחת? בוודאי שלא. הסגל הישראלי החלש והקצר עשוי לפגוע במכבי בליגה, בייחוד אם מקל ידרוש לעזוב וגרין השברירי ייפצע. גם הזרים, שאף אחד מהם לא הוביל קבוצת צמרת ביורוליג ושחלקם סבלו בעבר מפציעות קשות, עשויים שלא להתחבר. אלא שווז'נייבסקי ולאמפה הם הימור לא פחות גדול – ויותר יקר - מפרקינס.

מנקודת מבטם של האוהדים, המציאות אכן מעט מדכדכת: שוב הספסל של מכבי יהיה גדוש בשחקנים שיכלו להוביל קבוצות אחרות בליגה, שוב היא מייבשת את הישראלים. זה נכון, אבל כנראה שגם בלתי נמנע. כשמרכיבים קבוצה במועדון כל כך תובעני, לא חושבים על רגשות, אלא על ניצחונות.