נסיעה לוסרמיל: באסה או קלאסה?

אם הנסיעה לירושלים נראית לפעמים עבור תושבי המרכז כמו טיול למדינה אחרת, הרי שהמסע לבאר שבע נתפס כמו נחיתה על כוכב אחר. זה מתחיל בשינויים הגיאוגרפיים, כשהצמחייה הירוקה הופכת לצחיחה יותר ויותר עם התקרבותנו למדבר, נמשך בתהפוכות האקלימיות, כשהאוויר הלח הופך חם ויבש, וכמובן מסתיים בשינוי הקיצוני של החומר האנושי, כשתושבי הדרום מקבלים את פניך בחשדנות עם כניסתך לעיר, מביטים בך בעניין רב ממרפסות הבתים ומדוכני הפלאפל, ופניהם הזועפות והנרגנות משדרות סקרנות טבעית אך בעיקר בוז שחודר מבעד לחלונות הרכב היישר לקרביים. "תראה את הבני זונות האלה", הם אומרים איש לרעהו בטינה שאינה משתמעת לשתי פנים, ופרצופיהם הזועמים מכריזים בגאווה: ברוכים הבאים לגיהינום.

זכורני ביקור בוסרמיל, כשנער בן 6 (בדרום מתפתחים מהר) המתין לי ולחבריי עם יציאתנו מהרכב, וללא חשש ומורא מאדם המבוגר ממנו, בטח שבלי כבוד מינימלי, הביט היישר בפניי ומבלי להסס השליך עליי תפוז ממרחק ארבעה מטרים. חטאי היחיד היה טמון בעובדה שאינני באר שבעי, והאינסטינקט היה לגעור באותו "ילד" (אם אינני טועה היה לו שפם ומחולצתו בצבצו שערותיו על החזה) וללמדו דבר או שניים על נימוסים ודרך ארץ, אך בלית ברירה גופי ספג בהשלמה את התפוז, בידיעה שאין מה לעשות, ככה זה בדרום. כשלוקחים בחשבון את כל המרכיבים הללו, אכן מפליאה העובדה שהתגעגענו לוסרמיל. אבל מה לעשות, התגעגענו.

אז מהו קסמו של אותו איצטדיון מאובק וארכאי, שליווה אותנו מאז ראשית ימינו כאוהדים? ראשית, כאמור, מדובר במסע הקסום דרומה, שבדרך כלל נעשה ברכב גדוש בגברים נרגשים, ומהווה חוויה מסעירה עבור כל אוהד כדורגל. תחושת גאווה ממלאת את לבך כשהצעיפים מבצבצים מחלונות הרכב, בידיעה שהמשימה שעומדת היום בפני קבוצתך היא בהחלט מאתגרת, אך כמובן אפשרית. במידה שעברת בשלום את הכניסה לעיר, את חיפוש החנייה, את קופות האצטדיון ואת רהט, מגיע שלב לא פחות מרגש והוא הכניסה לאצטדיון, שמבנהו וצורתו מזכירים לך את הכדורגל בטלוויזיה הירדנית של שנות ה-80 ומהווים מסע מסתורי בזמן. נדמה שבשום מקום, בשום יציע, לא רואים טוב את המתחולל על ה"דשא", אך מוטיב לא פחות מפתיע, שמוסיף עניין להזיה, הוא השאגות העצבניות ברקע שבוקעות מפיהם של האוהדים המקומיים, שעד היום, עמוק בשנות האלפיים, מביעים את אהבתם בדרכם הכל כך ייחודית.

החזרה הביתה עם סיום המשחק גם היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. הנסיעה האיטית למרכז שונה לחלוטין מהדרך שנעשתה באור היום, ונפשו המהורהרת של האוהד מנסה לעכל את מה שזה עתה התחולל, על הדרך המפתיעה שבה בחר להעביר את השבת. ניצחון, והדרך חולפת במהירות, בשיחות אופטימיות על כדורגל; הפסד, וברכב משתררת שתיקה מעיקה, כשהלב מתנחם בכך שאוטוטו אנו שבים לציביליזציה. כך או כך, מדובר באירוע מחולל, שיוצאים ממנו אנשים שונים, מפוכחים ובוגרים יותר. וכמו שאומרת הקלישאה השחוקה: "הדרך לאליפות חייבת לעבור בבאר שבע". אי לכך ובהתאם לזאת:

איצטדיון וסרמיל: קלאסה.