רוסיה היא מדינה של יותר מ-142 מיליון תושבים, וכל השוואה בינינו לבינם תהיה קשה עד בלתי אפשרית. עם זאת, הטניס הרוסי נבנה מחדש בשני העשורים האחרונים - או יותר נכון, מאז התפרקותה של ברית המועצות ונפילת הקומוניזם. למרות שהם בקושי היו שם בימים היפים של לייבר, נברטילובה, לנדל, בקר או בורג, הרוסים תמיד השתגעו על טניס. החל מהצאר ניקולאי השני, דרך לנין ועד לנשיא בוריס ילצין שהחייה אותו מחדש.
כיום, רוסיה מתקרבת להיות מעצמת הטניס הגדולה בעולם עם 22 טניסאיות וטניסאים בטופ 100 של הדירוג העולמי ותקציב של יותר מ-10 מיליון דולר בשנה להתאחדות הטניס המקומית. כמו שאמרנו, אין מה לעשות השוואות, אבל שווה ללמוד מכמה נקודות מעניינות ואולי לנסות לחקות כמה דוגמאות שהפכו את הטניס לענף הספורט מספר 3 ברוסיה, רק אחרי הכדורגל וההוקי קרח.
1. ניהול אחיד
הניהול של הטניס הרוסי מבוצע על ידי אדם אחד בלבד - שמיל טרפישצ'ב. בנוסף להיותו הקפטן ומאמן העל של נבחרות הדייויס והפדרציה, הוא גם נשיא התאחדות הטניס הרוסית, יועץ לנשיא רוסיה וראש עיריית מוסקבה לענייני ספורט וחינוך גופני. חוץ מזה, הוא גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי, ומקושר היטב עם לא מעט גורמים ברוסיה ובעולם. תוסיפו לזה את העובדה שטרפישצ'ב היה מאמן הטניס האישי של נשיא רוסיה הראשון, בוריס ילצין, ותקבלו את איש הספורט הקרוב ביותר לצלחת בעולם, שנענה לרוב אם לא לכל דרישותיו.
השלטון של טרפישצ'ב בטניס הרוסי מזכיר משטר דיקטטורי, מה שלעולם לא יקרה אצלנו. גם אם נרצה להעתיק רק את הדברים החיוביים שקורים בטניס הרוסי, נזדקק לאדם רב מעלות שלא נמצא כאן - מעין שילוב של שמעון מזרחי, עמוס מנסדורף ואלכס גלעדי. זה גם לא יקרה. אז אולי לפחות נמצא מישהו שיכול לגייס כספים מהממשלה, אלא שכאן כבר נכנס העניין של תרבות הספורט ובמדינה שבה הוא מקבל חשיבות אפסית - אי אפשר לראות את זה קורה. בואו נשאף לדבר הפשוט ביותר - גוף אחד שינהל את הטניס במדינה כל כך קטנה כמו שלנו. לצערנו, גם זה לא קורה. איגוד הטניס מסוכסך עם מרכז הטניס וכל זה בדרך כלל על חשבון הילדים הקטנים שרוצים ללמוד ולהתפתח.
בשורה התחתונה, תמיד יש הרגשה שישראל, על שלל המוחות היהודים שלה, צריכה את מינימום התנאים שמקבלת מדינה אחרת. כמו שאתם רואים, אפילו את זה אין לנו.
2. איתור וטיפוח כשרונות צעירים
בתקופת השלטון הסובייטי, קברניטי הספורט הרוסים הצטיינו באיתור ילדים מוכשרים ובהכוונתם לענפי הספורט השונים. זכות הבחירה לא הייתה שייכת לילדים עצמם כי אם לאלו שהחליטו בשבילם. הידע הגדול בהכוונת ילדים, שמבוסס על נתונים פיזיים וגנטיים, מהירות וקוארדינציה, נשאר עד היום, כך שהרוסים עדיין משתמשים בו. כמובן שכל ילד שרוצה ללמוד טניס יוכל לעשות זאת בניגוד לפעם, אבל מצד שני דואגים מלמעלה שלא לפספס אף כשרון.
אחרי שהילדים נבחרים ומתקבלים לאחת האקדמיות שפרושות על פני יותר מ-100 ערים, הם נהנים מתנאי אימון מתקדמים ויחודיים לרוסים, כך לפחות טוען טרפישצ'ב. האיש שמנהל את הטניס ברוסיה מאמין שהיסודות שנלמדים עד גיל 14 הם החשובים ביותר.
עד הגיל הזה, רוב הטניסאים נשארים ברוסיה והמצטיינים שבהם זוכים למלגות שונות לצורך ציוד ומאמנים אישיים (טרפישצ'ב מאמין גם בריבוי מאמנים בגילאים הצעירים). כמו כן, ההתאחדות הרוסית דואגת ליותר מ-1,000 טורנירים בשנה ב-81 ערים ברוסיה. 43 מבין הטורנירים האלה הם בינלאומיים ויותר מ-8,000 ילדים רוסים משתתפים בהם.
3. ההקרבה של ההורים
חלק גדול מהטניסאים הרוסים התחנכו בגיל ההתבגרות באקדמיות הטניס המפוארות בארצות הברית ומערב אירופה. החל מסאפין וסאפינה, דרך טורסונוב ושראפובה כמו גם אנדרייב וקוזנצובה.
כנראה שאחרי גיל 14 זה הדבר הנכון לעשות. להשתמש ביסודות שקיבלו ברוסיה ולנצל עוד 2-4 שנים מגיל ההתבגרות כדי ליהנות מהידע הרחב של מומחי הטניס הגדולים בעולם המערבי - זה המתכון המנצח. כדי לעשות את זה צריך כסף, והרבה. צריך להבין שגם התאחדות הטניס הרוסית לא יכולה לספק מלגות לאקדמיות מהסוג הזה, שמצידן מספקות את המלגות שלהן לטניסאים בודדים בכל שנה. קחו את הנתון של 20 נערים ונערות בסביבות גיל 14 שעוזבים את רוסיה לאקדמיות האלה מדי שנה, ונסו להבין מאיפה בא הכסף.
אז יש כאלה שבאים ממשפחות עשירות, אבל תהיו בטוחים שלא מדובר ביותר מדי. ברוסיה כבר הפכו מזמן את הטניס לעממי, כך שרוב הכשרונות מגיעים ממשפחות ממוצעות. ההורים פשוט לוקחים סיכון, אולי מתוך מוטו שגם ככה אין להם יותר מדי וזה הסיכוי האחרון לעושר ואושר. זה בדיוק מה שעשה יורי שראפוב, שקיבל עצה טובה ממרטינה נברטילובה ונסע עם בתו מריה וכמה מאות דולרים לאקדמיה של בוליטיירי בפלורידה, עוד כשהייתה בת 7. לקח קצת זמן עד ששראפובה קיבלה את המלגה המיוחלת, ועד אז אומרים שהוא עצמו היה סוג של הומלס במדינת מיאמי. במקרים אחרים מדובר בטניסאים שהם ילדים של מאמנים, שהפעילו קשרים אחרים למען ילדיהם.
בשורה התחתונה, גם לדודי סלע היו הורים כאלה והיום הם נהנים מההשקעה שלהם בריבית דריבית, למרות שזה היה יכול להיגמר אחרת. אבל יש רק סיפור אחד כמו של דודי סלע כאן בארץ, ויש כל כך הרבה ברוסיה.
4. תנאי אימון ומשקיעים
בשנות התשעים הטניס הרוסי היה מרוכז בעיקר בבירה מוסקבה. רוב הטניסאים שאתם מכירים מגיעים משם - חלקם אפילו התאמנו באותן קבוצות ילדים. משאת נפשם של טניסאים שלא הגיעו לרמות הגבוהות הייתה לפחות להפוך למאמנים באחד משלושת המועדונים הגדולים במוסקבה: ספרטק, דינמו וצסק"א.
כיום, הטניס מפוזר כמעט בכל המדינה, והדוגמא הטובה ביותר לעיר שנצבעה כולה לבן היא סראנסק, בירת חבל מורדוביה, שנחשבה מאז ומתמיד לעיר פועלים אפורה. בתחילת העשור, התאחדות הטניס הרוסית הקימה שם אקדמית טניס יוקרתית, שגם מארחת כל שנה טורניר בינלאומי בסבב הצ'לנג'ר. מבחינת מאמני הטניס, גם עיר כמו סראנסק הפכה ליעד מועדף.
וזה לא שכל כך כיף לחיות שם, תשאלו את דודי סלע שהתבכיין במשך חודש על שהות של שבוע במקום הזה. בסראנסק, השלטון המקומי מגייס כספים ממשקיעים עסקיים, שבתמורה זוכים ליחס מועדף - בין אם מדובר במכרזים, פרסום או כל דבר שיחזיר להם את ההשקעה הכספית. עיר נוספת הראוייה לציון היא סוצ'י שעל הים השחור, עיר הולדתו של חלוץ הטניסאים הרוסים בעידן הנוכחי, ייבגני קפלניקוב, שהחליט להחזיר להתאחדות הרוסית על ההשקעה והקים שם אקדמית טניס.
במקומות היותר מפותחים כמו האקדמיות של מוסקבה, אפשר להתאמן על כל סוגי המשטחים - מהחימר של מגרשי ספרטק ועד למשטחים הקשים הפתוחים והסגורים של דינמו. הכל נמצא שם, הכשרונות צריכים רק להגיע.
וכאן בארץ? חוץ ממגרש או שניים במרכז הארץ, אפשר לחלום על מגרשי חימר. עלות אחזקתם יקרה מאוד ודורשת המון מים. המשקיעים מעדיפים להתרחק מהספורט כמה שיותר והרשויות המקומיות מעדיפות בדרך כלל טובות הונאה מסוג אחר.