מסי או רונאלדו?

אין ספק שמדובר בחרא קטן. אפילו חרא גדול. הפרצוף שלו אחרי שהוא מבקיע מעורר אנטגוניזם, ההתעקשות שלו להוריד חולצה ולחשוף את הקוביות בבטן מעוררת פלצות, התגובות שלו אחרי שמחליפים אותו אינפנטיליות, ההצהרות שלו על רצון לעבור למדריד הן כפיות טובה לשמה, ההתחזויות מכעיסות ולא ספורטיביות, ההתבכיינויות הבלתי פוסקות שלו דורשות סטירה. הבחורות שהוא יוצא איתן גורמות לך לרצות למות. עדיין, כריסטיאנו רונאלדו הוא ללא עוררין הכדורגלן הטוב בעולם; זה נכון שבימינו קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין הפרסונה לכישרון - תראו איך שחקן משקיען ומסור כמו דיויד בקהאם קיבל תדמית של כוסית רק בגלל כמה קמפיינים אופנתיים – אבל אם רק עושים את ההפרדה הזו מקבלים לא רק אתלט מהחלל החיצון, אלא גם ספורטאי ענק.


מה שהופך את כריסטיאנו רונאלדו לכזה הוא העונה הנוכחית שהוא נותן, שהיא חשובה יותר עבורו ככדורגלן וספורטאי אפילו יותר מאשר עונת השיא הבלתי נתפסת שלו בשנה שעברה. הדבר הכי מסובך בספורט המקצועני הוא לעמוד בעומס הציפיות שתולים בך. זה מה שמבדיל בין לברון ג'יימס לגרג אודן. אצל רונאלדו הציפיות לא היו רק נוכח 43 השערים שכבש, הבישולים, הלהטוטים, הווינריות והתארים, כי אם גם בשל סאגת מדריד בקיץ; רונאלדו היה חייב להצדיק העונה את התואר "הכי טוב בעולם" שהודבק לו - לא מעט פעמים בסרקזם - את ההעלאה במשכורת, את ההתקוטטות על שירותיו ואת היחס המפנק שנותן לו אלכס פרגוסון. הוא היה צריך להתמודד עם מגינים מושפלים בליגה הכי נוקשה ופיזית, שלא בוחלים בשום מגן עצם, עם שני שומרים שהולכים אחריו גם כשהוא בסך הכל רוצה להשתין; עם קריאות בוז מחרישות בכל נגיעה שלו בכל מגרש מלבד האולד טראפורד וללא הכנה מסודרת לעונה אותה התחיל על הספסל עם פציעה. והוא עומד בזה. בענק.


רונאלדו אולי מבקיע פחות מהעונה שעברה, אבל זוהי ירידה זניחה בלבד ובוודאי מתבקשת (אתם קולטים שאנחנו מדברים על 26 שערים בעונה כירידה?). מה שחשוב יותר הוא הערך המוסף שרונאלדו מביא עמו. רוח שנדמה שלא היתה קיימת קודם בילד המפונק ומתגלה בדיוק במאני טיים, שסותמת את פיהם של כל המלעיזים. בתחילת העונה, אחרי שרצה כל כך לעבור למדריד, חשבתי שמי שלא רוצה להיות שחקן יונייטד, טוב ככל שיהיה, לא ראוי להיות שחקן יונייטד. לא הבנתי את ההתעקשות וההתרפסות בפני הפרעח הפורטוגלי, אבל תשעה חודשים אחרי ברור שיצאתי נקניק. הגול האדיר מול פורטו, הקאמבקים מול אסטון וילה וטוטנהאם, הגומלין מול ארסנל – על כולם הוא חתום עם הצגות ענק ספקטקולריות שהביאו את מנצ'סטר יונייטד לקבוצה שיכולה לעשות היסטוריה; לא זו בלבד שהיא השוותה את שיא האליפויות של ליברפול באנגליה, היא גם עשויה להיות הקבוצה הראשונה בתולדות ליגת האלופות שלוקחת את הגביע פעם שנייה ברציפות.


וכן, איש לא ישכנע אותי שלאו מסי הוא כדורגלן טוב יותר, רק כי נוח יותר לאהוב אותו. כי הוא חביב ולא שחצן, חייכן ולא זעפן. מסי הוא כמובן וירטואוז ושחקן אדיר, אבל נראה לי שדווקא האמפטיה שהוא מעורר, היא זו שהופכת אותו לנחות מרונאלדו – ולא רק בגלל שרונאלדו חזק יותר, בעל משחק ראש טוב יותר, מתמודד עם הגנות קשות יותר, עם ציפיות גדולות יותר והיחיד בעולם שמהווה איום לגיטימי על השער בכל פעם שהוא נמצא במרחק 40 מטר ממנו. כי ספורטאים גדולים – מראדונה, קובי וג'ורדן למשל - כמו אמנים גדולים – פיקאסו, סינטרה ודילן למשל - הם חלאות. ורונאלדו הוא חתיכת חלאה שאי אפשר לתאר.

בסופו של דבר, הדילמה בין כריסטיאנו רונאלדו לליאו מסי, היא בעצם ויכוח בין מי ששואף להיות מספר 1 בעולם, למי שיכול עם קצת מזל להפוך להכי גדול בהיסטוריה. זאת נקודת המוצא, הגבול שמפריד בין העל אנושי לעל טבעי. כשהעל אנושי מתגלה לרגע כאנושי וכריסטיאנו רונאלדו סובל מתקופה לא טובה, לא רק שהוא מגובה בקבוצה שיודעת לתפקד טוב יותר בלעדיו ומאמן שיודע לחפות ולהגן עליו, זה מתקבל בהבנה ומלווה בהסברים הגיוניים. לעל טבעי אין את הפריבילגיה הזו, את מרווח הנשימה לתת משחק אחד לא טוב. הוא תמיד צריך להיות על טבעי.

כשהעל טבעי נראה לשנייה טבעי, מיד צצים הרהורי כפירה. במיוחד במדינות בהן אוהבים יותר לדבר על ספורט מאשר להצטיין בו. אחד מהם, למשל, טוען שמסי לא מסתדר מול הגנות אנגליות קשוחות, שמה שהולך בקלות מול האין-הגנות בספרד לא עובד מול הגנות הפרמייר-ליג, ולראייה – הוא מעולם לא הצליח מול קבוצה אנגלית. העובדה שמדובר בבחור בן 21 לא מעניינת כאן אף אחד, ולצורך הדיון נאמר שבצדק. אבל זה לא צודק. הנה, קחו את אלכסנדר חלב, ואיידור גודיונסן, וגם את מייקל אואן וסטיב מקמנמן, ותגלו שגם הדרך ההפוכה לא קלה יותר. אם כל כך טובים באנגליה וכל כך רעים בספרד, כיצד תסבירו את הנפילה של הביילורוסי והאיסלנדי? מתברר שהכתם שבני האנוש מנסים להצמיד בכוח לעל טבעי, הוא עניין קצת יותר מורכב.

בשורה התחתונה, הכל עניין של הרגל. של התאקלמות. של ניסיון. גם לכריסטיאנו רונאלדו לקח זמן להתאקלם בליגה האנגלית, וגם מסי יכול לעשות זאת בהצלחה לא פחותה אם ישחק נגד נציגותיה יותר פעמים. בכל ליגה הדרישות אחרות, התרבות שונה, הגישה ייחודית, אבל בסופו של דבר המשחק הוא אותו משחק. בכל ליגת מתרגמים את המשחק אחרת. בספרד מתעניינים יותר בהצלחה מקומית, באנגליה באוניברסלית. מספיק להביט בפרננדו טורס ולבחון את ההצלחה האדירה שלו באנגליה כדי להבין שכל מה שאומרים לאחרונה על מסי נגד האנגליות הן שטויות, ואם גם זה לא מספיק, אפשר להתקשר ליוסי בניון.

ביוני מסי יהיה בן 22. בגיל הזה בערך דייגו מראדונה הגיע עם נבחרת ארגנטינה למונדיאל בספרד, וכשל לעמוד בציפיות ונשלח הביתה עם כרטיס אדום. בשנתיים שבאו אחר כך מראדונה אפילו לא הצליח להביא אליפות לברצלונה. דמיינו את התקשורת של ימינו מסקרת את מראדונה של אז. כמה לעג, כמה בוז, איזה תיאוריות ואיזה סטריאוטיפים היו ממציאים נגדו ומתיחים בו. אני לא בטוח שזה לא היה מונע ממראדונה בסופו של דבר להפוך לעל טבעי, אבל הוא היה צריך להמציא הוכחות הרבה יותר מהר.

מסי, למרות שהוא עובר מבחנים הרבה יותר קשים וגם עמד בהם בהצלחה רבה יותר מהאב הרוחני (תירגעו, יחסית לגילו), שואף להיות מראדונה. כריסטיאנו רונאלדו, כשהוא בכושר שיא, שואף להיות מסי. למרות שהוא צעיר ממנו בשנתיים וארבעה חודשים, מסי נגע ברוב הפסגות אליהן הגיע רונאלדו, אבל לרונאלדו אין את היכולת להיות מה שמסי מסוגל להיות בעוד 5 שנים. אבל זה לא רק עניין של מידת כשרון, זה גם עניין של טעם. מסי זה הקסם, זה הילד הקטן שרוקד בין שלושה שחקנים וזורק את השוער בפרצוף תמים, רונאלדו הוא המכונה. כשמסי רוקד, אתה לא מבין איך הוא עושה את זה. כשהשרירן של פרגוסון שועט, אתה מבין מאיפה זה מתחיל. עבורי ולא רק, רונאלדו הוא הכדורגלן החדש (והמוצלח – הויכוח הזה עוד עלול ליצור את הרושם שאני לא מעריך את גדולתו). רונאלדו הוא הכדורגל המתועש, המנופח משרירים, של ימינו, בעוד מסי מוכיח שאפשר להצליח עם הכדורגל הקסום של פעם.