יוון - ישראל: הציונים

האם חשב המאמן הלאומי שההרכב שלו נועז? אולי הוא סתם היה נואש? הוא הצליח להפתיע את היוונים, אבל באותה מידה גם את עצמו. יואב זיו מעולם לא הצטיין במשימות הגנתיות גם כששיחק כמגן, בירם כיאל לא מספק את הסחורה גם מול הכח עמידר רמת גן ועלייה ללא קשר מרכזי אחד הייתה על סף ההתאבדות. גם ההוצאה של זיו 4 דקות לפני המחצית לימדה על לחץ מיותר שלא תרם.

בניגוד למשחק ברמת גן, אוואט פתח את המשחק עם ביטחון והפגין יכולת טובה. למרות זאת, הוא שגה כמעט בכל יציאה לכדור גובה ולא השרה ביטחון על ההגנה. מצד שני, הוא רשם כמה הצלות מרשימות ושמר אותנו בחיים עם יציאה גדולה אל מחוץ לרחבה בסיום המשחק, ואף אחד מהשערים לא היה באשמתו. לא משחק שירצה לזכור, אבל גם לא כזה שינסה לשכוח.

המגן הנתנייתי שוב לא הצליח להתמודד עם ההתקפה היוונית. חריסטיאס וטרודיאס גרמו לו לסחרחורות כבדות שהשפיעו על משחק ההתקפה. כשסבן כבר היה ממוקד במשחק ונתן כמה מהלכים התקפיים יפים, כולל השארת כדור על מגש של כסף לעומר גולן ברחבה, זה היה מעט מדי ביחס לכמות האיבודים שלו.

הבלם החיפאי הצליח לעמוד בכבוד מול הפיזיות של השחקנים היוונים, איזן מעט את מאזן הכוחות האווירי וחיפה על טעויות של אוואט. למרות זאת, האיטיות שלו וקריאת משחק לקוייה השאירה מספר פעמים את היוונים במצבים נוחים שתודות לתיאום עם טל בן חיים ולטוב ליבה של אלילת המזל לא נוצלו.

בלם סנדרלנד המשיך להיות העוגן ההגנתי של הנבחרת וחיפה על כולם. באוויר וביבשה הצליח לעצור את היוונים, אך הוא לבדו לא הספיק. אלמלא היה מתעקש על המנהג שלו לנסות ולנהל את המשחק, כולל פריצות הזויות עם הכדור דרך מרכז המגרש, מה שהביא בסיום לאיבוד כדור קריטי שכמעט ונגמר בשער שלישי. מבן חיים היינו מצפים שינהיג חוליה אחורית עמידה יותר.

בן דיין עשה את שלו בצד ההתקפי עם מספר הרמות יפות ונוכחות מאיימת ברחבה היוונית שגם הביאה לשוויון הזמני. אלא שללא תמיכה הגנתית מיואב זיו במחצית הראשונה, המגן מהקופסה קרס בהגנה והתקשה מאוד להתמודד עם סיטארידיס וקראגוניס. כשהוחלף זיו בברדה, בן דיין העדיף להמעיט בגיחות מעלה ונעלם לדקות ארוכות מדי.

עלה כקשר שמאלי עם מטרה אחת בלבד - לעזור לבן דיין לשתק את סיטארידיס. במשימה הזו הוא נכשל. המגן היווני עשה באגף ככל העולה על רוחו, והגיע פעם אחר פעם לאחד על אחד מול בן דיין. גם בצד ההתקפי זיו לא תרם מאומה. העובדה שהוחלף כבר בדקה ה-41 לא הפתיעה את מי שצפה במשחק.

המשחק של כיאל עורר געגועים לתמיר כהן וזה אומר הכל. לא תרם דבר בהתקפה, איבד אינספור כדורים בשטחים מסוכנים, כיסח כל רגל שהייתה בסביבה ועשה חורים בהגנה. הדובדבן שבקצפת של עוגת הבוץ היה הפנדל המיותר שעלה לישראל במשחק.

אולי זה הכושר הלקוי עקב המחסור בדקות משחק במנשנגלאדבך ואולי זה סתם יום רע. אלברמן לא הצליח לשחזר את המשחק הטוב שנתן בשבת ונראה כמו צל חיוור של עצמו, עם איבודי כדור מיותרים, כיסוי לקוי בהגנה ויציאה איטית מדי מהרחבה במצבים נייחים - מה שהביא לשער הראשון של היוונים.

האס של קשטן שרף את האגפים והצליח להביך את ההגנה היוונית הכבדה. כמו רהאגל, גם השופטים לא הכירו את שכטר וקנו את ההצגות שלו פעם אחר פעם. למרות המשחק הטוב שלו, מה שלא מספיק לליגת העל בטח שלא יעבוד בנבחרת, והליקויים בפעולה האחרונה ובלקיחת ההחלטות הוציאו את העוקץ מהמשחק המצויין שלו.

כחלוץ חוד סהר התקשה לעשות את מה שעשה באגפים בשבת, בעיקר כשהיוונים כבר הכירו אותו ונצמדו אליו בכל רגע נתון. למרות זאת, הוא הצליח באמצעות משחק חכם ומהיר לתרום להתקפה הישראלית בדרכים אחרות. בפעם היחידה שהשתחרר כבש, רק חבל שזה קרה מעמדת נבדל.

הצבתו של גולן כפליימייקר מתגלה ממשחק למשחק כרעיון טוב ומצליחה להוציא מהבייבי של לוזון הרבה יותר מאשר הצבתו כחלוץ. עם זאת, בעקבות היעדרות בניון במחצית הראשונה, על כתפיו של גולן הוטל כל כובד המשחק והוא פשוט לא בנוי לזה. כשבניון כבר נכנס לשתף איתו פעולה, גולן פשוט התפוגג.

היוונים לוקים בטכניקה ולא מוכשרים מאיתנו. למרות זאת, העקביות שם משתלמת. רהאגל יודע להוציא משחקניו את המירב, והם מכירים ומבינים את השיטה שלו בעל פה. היוונים יודעים גם למקסם את היתרונות שלהם במקום לנסות ולהיות משהו שהם לא - כפי שישראל מנסה כבר שנים. עם גישה ודרך עבודה כזו, ישראל לא הייתה מחכה 40 שנה כדי להגיע לטורניר בינלאומי.