אויב מבית

עובדה: מחקרים רבים שנערכו בעשור האחרון קובעים בבירור כי יתרון הביתיות, מושג מיתי בהקשר של ספורט על כל סוגיו וענפיו, הולך ונשחק. עובדה: בשנות ה-60' וה-70' נהנו קבוצות ה-NBA מ-78 אחוזי הצלחה במשחקי הבית. מחקר נוסף שנערך לפני שלוש שנים הוכיח כי במילניום הנוכחי, צנחו אחוזי ההצלחה של הקבוצות המארחות לכדי 60 אחוזים בלבד. בליגת הפוטבול האמריקאית ניצחו הקבוצות הביתיות כ-58 אחוזים ממשחקיהן. בליגת ההוקי עמדו המספרים על 55 אחוז ובליגת הבייסבול רק 53 אחוז.

סטטיסטיקאים שחקרו את ליגת הכדורסל האמריקאית בין השנים 2005-2006 גילו כי במספרים, יתרון הביתיות מגולם ב-3.4 נקודות נוספות לטובת הקבוצה הביתית (מה שגורם לסוכנויות ההימורים להכניס בכל יחס פקטור של שלוש נקודות לטובת הקבוצה המארחת). גם היורוליג עומדת על אחוזים דומים: בעשור האחרון ניצחו קבוצות היורוליג כ-62 אחוזים ממשחקיהן הביתיים. בעונת 2001/2 עמדו הקבוצות המארחות על 57 אחוזי הצלחה בלבד.

עובדה: אוניקאחה מלאגה מחזיקה ב-22 ניצחונות בית רצופים במפעל. הרצף הנדיר החל בדצמבר 2006 ונמשך עד לרגע זה. עובדה: הקבוצה האחרונה שניצחה באולם על שם מרטין קארפנה הייתה מכבי תל אביב.

הרבה אגדות ומיתוסים נקשרו ביתרון הביתיות. "אתלטים מקדישים כל כך הרבה זמן ואנרגיות כדי לנסות ולאתר כל דבר שיקנה להם יתרון מסוים", אמר ל"בוסטון גלוב" בנושא אלברט קארון, פרופסור לקינזיולוגיה (חקר המכאניקה והאנטומיה של השרירים) מאוניברסיטת מערב אונטאריו, "אבל אף אחד עוד לא הצליח למצוא יתרון משמעותי כמו יתרון הביתיות".

חוקרים שונים העלו מגוון רחב של תיאוריות, בניסיון להעניק תוקף מדעי ליתרון הביתיות. אחת מהן עסקה בסברה כי שחקני הקבוצה המארחת מציגים אגרסיביות יתירה (שוורץ ובארסקי, 1977); אחרת בהשפעה הפסיכולוגית של הקהל על שחקני המתמודדות (ווייט, 1943); אחת ניסתה לחקור את ההבדלים המקצועיים שנובעים כתוצאה מהיכרות הקבוצה הביתית את מגרשה, לעומת הקבוצה האורחת (שוורץ ובארסקי, 1977); ואף את השפעת הקהל הביתי על השופטים והשיפוט (סימון וסימונוף, 2006).

לאחרונה נערך מחקר בידי פסיכולוגיים בריטיים, שחקרו מספר קבוצות כדורגל מליגת המשנה האנגלית. הממצאים שלהם היו מדהימים: התברר כי רמת הטסטוסטרון (הורמון המין הזכרי, הקשור ישירות לאגרסיביות ולתחרותיות) של השחקנים הייתה גבוהה בכ-40% לפני משחק ביתי מול יריבה "רגילה", ובכ-67% לפני משחק ביתי מול יריבה "מושבעת". "נראה כאילו 'נטל ההוכחה' השפיע על השחקנים", טענו החוקרים.

החוקרים בארי שוורץ וסטפן בראסקי ערכו בין השנים 1952 ל-1966 מחקר מעמיק נוסף, שהתמקד בחמש קבוצות הקולג'ים המובילות בכדורסל באותן שנים. הם גילו כי אל מול הקהל הביתי, זורקות הקבוצות המקומיות יותר כדורים לסל, קולעות יותר סלי שדה וצוברות יותר נקודות, בהשוואה למשחקים מול קהל עוין. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין משחקי הבית והחוץ בכל הקשור לאסיסטים, עבירות אישיות, עבודת צוות, או נקודות ביחס לאחוזי קליעה. מחקר אחר קבע כי שחקני הקבוצות המארחות היו אגרסיביים הרבה יותר; מבחינה מקצועית האגרסיביות הזו באה לידי ביטוי בריבאונד (37.5 בבית לעומת 34.4 בחוץ), חסימות (2.8 בבית לעומת 2.3 בחוץ) וחטיפות (6.6 בבית לעומת 5.3 בחוץ).

חוקרים רבים טענו כי המרחק שעשתה הקבוצה האורחת בדרכה למשחק משמעותי במיוחד גם הוא. נטען כי מסע לעיר רחוקה גורם לעייפות, תסכול ותחושת דיס-אוריינטציה. מחקר שנערך בארה"ב גילה כי כאשר הקבוצה האורחת נאלצה לנסוע למשחק מרחק של 200 מייל ומטה, עמדו אחוזי ההצלחה של הקבוצה המארחת על 58.8 אחוז. כאשר נאלצה האורחת להרחיק 200 מייל ומעלה, שודרגו דרמטית סיכויי הקבוצה המארחת לניצחון ועמדו על 84.6 אחוז.

קרלו רקלקאטי, מאמן נבחרת איטליה בכדורסל, נדרש לסוגיית הפיחות במשמעות יתרון הביתיות. "פעם היה הבדל גדול בין אולמות שונים באירופה. האוהדים היו קרובים למגרש", אומר רקלקאטי. "באולמות החדישים יותר הקהל נמצא הרבה יותר רחוק, כך שההשפעה הפסיכולוגית שלו פוחתת". אולם השינוי הגדול ביותר, לדברי רקלקאטי, נובע מה"מנטאליות השונה של השחקנים והמאמנים. לפני 30 ו-20 שנה, ניצחון חוץ היה משימה כמעט בלתי אפשרית. אני זוכר היטב את התקופות שנסענו למשחקי חוץ והמטרה המוצהרת שלנו הייתה להפסיד בכמה שפחות נקודות. היום, הסיפור שונה לגמרי. כשאתה מבין שאתה יכול לנצח, אתה שומר על אותה אסטרטגיית משחק, בבית ובחוץ".

נדב הנפלד, קפטן מכבי תל אביב לשעבר, זוכר היטב את הימים בהם כל ניצחון מחוץ לישראל נחשב לסמי-סנסציוני. "בשנים ההן, את הקבוצות החזקות באמת אי-אפשר היה לנצח בחוץ. בית אמור להקנות לך יתרון – אתה מכיר את המגרש, מכיר את הסביבה, אתה מרגיש יותר בנוח. אבל אין ספק שאם אני מסתכל על תחילת הדרך שלי בכדורסל ועל סופה, היה הבדל גדול בהתייחסות למשחקי החוץ".

פפי תורג'מן, שחקן עבר נוסף, מתנדב להרחיב. "אני זוכר שפעם, כשחקן של הפועל ירושלים, היה לנו קשה מאוד לנצח בחוץ. מי שהביא את השינוי אצלנו היה פיני גרשון. הוא פתח אותנו, בעיקר מבחינה מנטאלית. הוא גרם לנו להאמין שאנחנו מסוגלים לנצח מחוץ למלחה". כדוגמא מביא תורג'מן את אחד ממשחקי החוץ אליהם המריאה ירושלים במהלך שנות ה-90', שנערך בשבדיה. "אני זוכר שההכנות למשחק הזה היו פחות רציניות. הרי שבדיה זו לא בדיוק מעצמת כדורסל. פיני אמר לנו לפני המשחק: 'תשמעו, זאת קבוצה שאנחנו חייבים לנצח'. האמת, היינו הרבה יותר טובים מהם. אבל התחלנו את המשחק, ושוב קיבלנו בלק-אאוט. במחצית הם הובילו עלינו ב-10 נקודות הפרש, אולי יותר. ירדנו לחדר ההלבשה וכבר ציפינו לקבל בראש מפיני. אבל הוא נכנס לחדר ורק אמר לנו: 'כל מה שסיפרתי לכם לפני המשחק – טעיתי. זאת קבוצה הרבה יותר גרועה מכפי שחשבתי'. עלינו אחרים למחצית השנייה, ובאמת ניצחנו בסוף את המשחק".

לעומתם, עודד קטש טוען כי מדובר בעיקר בעניין של קדמה. "אני חושב שהשינוי נובע בעיקר מתפיסה אחרת. העולם נהיה קטן יותר", הוא אומר. "כל המשחקים משודרים בטלוויזיה וכל המידע זורם בקלות. האינטרנט הביא לכך שלפחות בתחושה של האנשים, הגודל של העולם השתנה. פעם כל נסיעה וכל משחק חוץ היו סיפור – עד שהיית מוצא טיסה ואוטובוס ופרטים על היריבה, הנשמה הייתה יוצאת לך. היום זה אחרת. אני גם חושב שזה תלוי מאוד בשיפוט – בתקופתי כשחקן, אני זוכר שהיה הרבה יותר קל להשפיע על השופטים".

מחקר מקיף שנערך באוניברסיטת הרווארד עסק בנושא השיפוט. החוקרים בחנו כ-5,000 משחקים מהפרמיירליג האנגלית, שנוהלו בידי כ-50 שופטים שונים. בסופו של דבר הצליח החוקר ריאן בויקו להגיע למשוואה: עבור כל עשרת אלפים צופים בקהל, יתרון הקבוצה הביתית נאמד ב-0.1 שערים נוספים. משמע – חמישים אלף צופים, 0.5 שערים יותר בממוצע לקבוצה המארחת. "ההשפעה על השופטים", נטען, "הייתה ברורה".

מחקר נוסף בנושא נערך בשנת 2002. שופטי כדורגל מקצועיים התבקשו לצפות בקלטת וידאו של משחק. השופטים חולקו לשתי קבוצות מבחן: קבוצה אחת צפתה במשחק עם סאונד, ולמעשה הייתה חשופה לתגובות הקהל לאירועים שהתרחשו על הדשא, בעוד שהקבוצה השנייה צפתה במשחק ללא קול. העידוד, כך התברר, השפיע בבירור על שיקול דעתם של השופטים – אלו שהיו חשופים לתגובות הקהל פסקו 2.3 עבירות פחות בממוצע כנגד הקבוצה הביתית, ביחס לקבוצת השופטים השנייה.

ואם בסוגיית השיפוט עסקינן – מי ראוי יותר לדוש בנושא מאשר שמעון מזרחי? "פעם השיפוט הביתי היה הרבה יותר דומיננטי", קובע יו"ר מכבי תל אביב. "המצב השתנה, להערכתי, מתישהו באמצע שנות ה-90'. אז זה בא לידי ביטוי בעיקר ביוון – כשהיינו משחקים מול פנאתינייקוס, אולימפיאקוס, שלא לדבר על אריס סלוניקי. לקהל היה הרבה מה לומר בנושא".

טוד וורניק ודוד דגן, שניים משופטי הכדורסל הישראלים הטובים בכל הזמנים, סבורים אחרת. "אגדות העבר על השופטים נגמרו מזמן", אומר וורניק. "היום כל משחק מצולם משבע זוויות ועובר ביקורת. שופט שעושה טעות, לכאן או לכאן, מקבל על ראש מראשי השיפוט באירופה. נכון שפעם הקבוצות המארחות במסגרות האירופאיות דאגו גם לשופטי המשחק, פינקו אותם לפעמים במתנות קטנות, אבל על השופטים הבכירים זה אף פעם לא השפיע. היום השופטים מגיעים לערים השונות וכמעט לא רואים את אנשי הקבוצות לפני המשחק".

דגן מוסיף ואומר כי "הבקרה על השופטים לא מאפשרת להם לטעות. אם אני מסתכל על הכדורסל בארץ, אז על כל שופט יש משקיף, יש מבקר ויש אותי. בסוף כל משחק השופט הראשי מתקשר אלי הביתה ומעביר לי דיווח אמיתי. עד שהוא מתקשר אלי, כבר יש לי את הדיווח של המבקר והמשקיף, שכתוב בו איך היו השופטים ובמה הם שגו. בחו"ל הבקרה עוד יותר הדוקה – המשקיף בכל משחק מחויב חצי שעה מסיומו לדבר עם קוסטאס ריגאס (האחראי על השיפוט ביול"ב, א.ג.) ולספק לו חתך מלא על ביצועי השופטים".

היום, מסביר דגן, השיפוט הפך עבור אנשי המשרוקית לפרנסה: בניגוד לחובבנות של פעם, היום רואים השופטים גמול כספי נאה לעמלם. שופט יורוליג מרוויח 1,100 יורו למשחק בשלב המוקדם, ובטופ-16 משודרג הסכום לכדי 1,650 יורו למשחק. "כולם רוצים להצטיין כדי לקבל כמה שיותר משחקים וכולם נמצאים תחת העין של האח הגדול", מוסיף דגן.

שיפוט ביתי או לא, מבדיקה שנערכה בליגות ה-NHL (ליגת ההוקי), ה-MLB (ליגת הבייסבול) וה-NBA, והשוותה את ביצועי הקבוצות לפני ואחרי מעבר למגרשים חדשים, העלתה מסקנה חד-משמעית: עבור 26 מ-37 הקבוצות שנבדקו, נרשמה ירידה משמעותית בתוצאותיהן לאחר מעבר למגרש חדש.

ומשום כך, דווקא מכבי זוכה ליתרון גדול. "יד אליהו זה אולי המגרש היחיד באירופה שכמעט ולא השתנה ב-35 השנים האחרונות", אומר קרלו רקלקאטי. "בכל פעם שהמאמנים והשחקנים היריבים נכנסים למגרש, הם מרגישים את האווירה האחרת. המגרש תמיד מלא, הקהל תמיד חם, והאוהדים תמיד מכבדים את היריבה. מכבי זו אגדה, לכל אנשי הכדורסל. אבל אם היא הייתה עוברת אולם, גם אני חושב שזה היה משנה את המנטאליות של הקבוצות היריבות. לשחק ביד אליהו זה תמיד קשה מבחינה פסיכולוגית. אם מכבי רוצה לשמור על היתרון הגדול שלה, הייתי ממליץ לה לא ללכת לשום מקום אחר".

ohadgreenwald@walla.co.il