כך נהיינו

אין ספק כי צורת ההסתכלות שלנו על החיים בכלל ואירועי ספורט בפרט השתנתה מאוד עם השנים. זה לא המקום לפרט את הסיבות (אינטרנט, טלוויזיה רב ערוצית, גלובליזציה...), אבל אופן ההתבוננות שלנו הוא אחר. יש לזה המון יתרונות, אבל גם לא מעט חסרונות. למשל, לפעמים נדמה כי תקשורת הספורט איבדה את היכולת התמימה לשמוח. שהביקורת הפכה מאמצעי למטרה. כל הישג חיובי מתקבל בטבעיות, ורק משמש כפלטפורמה לקטילה וציניות. לכבוד יום העצמאות, וואלה! ספורט מנסה לבדוק כיצד היו מסקרים היום את אירועי הספורט הגדולים בתולדות המדינה (התאריכים הם יום אחד אחרי התרחשות האירועים). אותם אירועים שסגדנו להם וספורטאים שהערצנו. תבלו? הצחקתם אותנו.

מבטא העולה החדש של טל ברודי, מתובל היטב באמירה ציונית, שלא לומר לאומנית – "אנחנו על המפה" – עלול להסיט את עינינו ממה שהתרחש העונה בכדורסל האירופי. רמת הכדורסל ירדה, אריות היבשת קצת נרדמו, האלופות הקבועות די שבעו, נתונים שמכבי תל אביב ידעה לנצל היטב ולזכות אמש (חמישי) בגביע אירופי ראשון. אלו שעדיין נרגשים מאותו נאום לאומני של ברודי, שניסה לנכס הישג של קבוצה פרטית לחוויה של מדינה שלא קשורה בכלל לסיפור, ודאי קפצו אתמול משמחה, אבל האמת היא קצת אחרת. צר לי לכתוב את זה שוב ושוב מאז המשחק ההוא בוירטון, אבל מכבי ניצלה העונה הזדמנות חד פעמית ועקצה את יבשת אירופה. איפה ריאל מדריד הגדולה? מה קרה לוארזה, אלופת השנים האחרונות? האם כולן מזלזלות בקבוצה הישראלית הקטנה כמו צסק"א? את מי זה מעניין? בואו נקפוץ למזרקה בכיכר מלכי ישראל שבתל אביב, ונאמין שבאמת אנחנו על המפה.

תחילה נתייחס למשחק הגמר מול וארזה (77:78), שמסכם היטב את מה שראינו העונה בכדורסל האירופי. משחק כדורסל משמים, איטי, דל בדמיון והשראה, ובעיקר קשה לצפייה. הכי רחוק מהכדורסל המודרני שחשבנו שהתפתח בשנות השבעים. נדמה שהכדורסל חזר השנה 20 שנה אחורה, ונתן לקבוצה בינונית כמו מכבי תל אביב לעקוץ. מכבי, כמו בגמר אמש, לא שיחקה כדורסל גדול. למעשה, היא שיחקה כדורסל די מחריד, די אפור, די מיושן, אבל ניצלה את תנומת האריות ודרך מלחמה ומוטיבציה זכתה בתואר די מקרי. למזלה של הקבוצה, רק יש רק ערוץ טלוויזיה אחד ששידר את המשחק, שהתכסה באדרת לא לו – גמר גביע אירופה בכדורסל, אלק. תהיו בטוחים כי בבוא היום ולאנשים יהיו אופציות אחרות בטלוויזיה, אף אחד לא יצפה בזוועתון הזה.

טוב, די, לא נהרוס יותר לחוגגים העיוורים, אוהדי ההצלחות, אבל רק נשאיר אותם עם שאלה: האם בקבוצה הזאת יש איזושהי שושלת? לא נראה לי. אחרי שאבק החגיגות יתפזר, מכבי תצטרך להפוך את הסגל הזה לחלוטין ולבנות הכל מהתחלה. לליגה אירופית אמיתית זה בוודאי לא יספיק. כשמשווים את התקציבים של מכבי לאימפריות הגדולות שנרדמו העונה ובטח יתעוררו עכשיו משנתן, מתחזקת ההשערה כי מדובר בגביע מקרי שלא יחזור יותר. אם זאת הסיבה בגינה אנשים נורמליים בדרך כלל קפצו אמש לבריכה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, אותה ידיעה שמה היה כנראה לא יוכל לחזור במציאות רגילה, אני יכול פתאום לגלות לכך מעט הבנה מכאן, בבלגרד הקרה. בלגרד העצובה והמתגעגעת לגמרים אירופים איכותיים יותר.

גביע הוא מפעל של מזל. משחק טוב פה, שניים שם – והגעת לנשיא. בשביל למדוד קבוצה על אמת צריך ליגה, כזו של 30 מחזורים ושני סיבובים. אבל עונת 1983/84 שהסתיימה אתמול לא בדיוק מצדיקה את התיאוריה הזו.

ראשית, ברכות לשלמה שרף ולמכבי חיפה על אליפות היסטורית. היסטורית, אבל בהחלט לא היסטרית ובטח לא כזו שנותנת מדד אמיתי על הירוקים. זו אליפות של מזל, של מומנטום, לא בהכרח של יכולת ובוודאי שלא כזו שנובעת מאיזושהי ראיה לעתיד. מכבי חיפה זכתה בתואר ומגיע לשרף הרבה קרדיט. אבל לחיפה היו יותר מדי חורים השנה, ויותר משהיא לקחה את האליפות הזו, בית"ר ירושלים הפסידה אותה. קחו 20 שנה מעכשיו, ותיעצרו בדמיונכם ב-2004. כמה תארים תוסיף מכבי חיפה למאזן? אולי עוד אחד, ותרשו לי להמר - גם זה לא יקרה. פעם, לא כל כך מזמן, גם הפועל והכח רמת גן לקחו כאן אליפות. בחיים יש פוקסים, גם אם הם נמרחים על 30 מחזורים.

ואם הזכרנו את הלוזרית הנצחית מהבירה, הגיע הזמן להודות על האמת: אורי מלמיליאן הוא שחקן מצוין, אבל המקסימום שהוא יכול להביא הוא גביע. אלי אוחנה אולי כישרוני, רק שהגיע הזמן שיפסיק לדאוג לקווצות השיער האחוריות שלו ולציד דוגמניות, ויתחיל לחשוב איך הוא הופך לווינר שמביא גם תארים. אם בית"ר רוצה לקחת פעם (מתישהו בשנת 2525) אליפות היא צריכה מנהיג אמיתי, כזה שישחרר ממנה את מחשבות הפרובינציה ויגרום לה להפסיק לפחד ממפגשים עם משה סיני והפועל תל אביב. ואם לא, לא נורא, תמיד אפשר להציג שוב במחנה יהודה את הגביעים של 76' ו-79'.

תגידו, מי זכתה במקום השישי בריצת גמר 100 מטר משוכות לפני ארבע שנים? לא זוכרים? זה בסדר, תכף גם את אסתר רוט שחמורוב לא ממש תזכרו. למה? ככה זה עם מקום שישי. נכון שבמינכן הנסיבות הכואבות גרמו לה להחמיץ את הגמר ההוא במשוכות, אבל בל נשכח שיום קודם לטבח היא פספסה בכמה אלפיות השנייה את העלייה לגמר ה-100 מטרים. אלפיות השנייה הן המרחק בין תהילת עולם לדיראון עולם, ועם כל הכבוד לטראומה מ-72' וללידה שעברה, אף אחד לא מחלק מדליות על קאמבק. הלו, זה מונטריאול 76' פה, לא משחקי אסיה.

החיבוק הציבורי שהיא מקבלת לא ממש תואם את המציאות בשטח. לאור מצב האתלטיקה בעולם המערבי, העפלתה של שחמורוב לגמר המשוכות היא מובנת מאליה. אין פה שום הישג, נהפוך הוא. זה היה "הישג" אם הייתה נעצרת בחצי. וזו אולי הסיבה לכישלון שלה בגמר. היה אפשר לראות את ההבדל בין אצניות ברמה עולמית, כאלה שרעבות למדליה, לבין ישראלית שמדליה עבורה היא בונוס ולא מטרה. מספיק היה להבחין בהיקף השרירים של הזוכה המזרח גרמנייה, יוהנה שאלר, כדי להבין משטר אימונים מהו; את תסרוקתה הקצרה, שכולה אומרת משמעת ברזל; את המהירות העצומה בה רצה, עדות לסגירת הפערים בין נשים לגברים באתלטיקה.

אתמול שחמורוב קרסה מנטלית, כמיטב המסורת הישראלית. הבעיה עם הספורטאית הישראלית המוכשרת הזו, ששבירתה המנטלית החלה הרבה לפני הגמר מאמש, במסלולי הריצה וחדרי הכוח שבמתחם אימוניה. אם יש משהו שאסתר יכולה ללמוד מהמזרח גרמנייה, זה שמשטר אימונים קפדני מחזק את הגוף בצורה מפלצתית, אבל בעיקר מחזק את הראש. אם היא תיישם מסקנה זו במוסקבה 80', נקבל ממנה סוף סוף תוצאות.

מהיציעים העזובים של האולם בכפר בלום, התמונה נראית קצת מגוחכת. אלף הצופים שהגיעו למשחק מול הפועל תל אביב, מקיפים עכשיו את השחקנים הצוהלים, ומרימים את צלחת האליפות, כאילו היתה איזה אוצר קדוש ונדיר שלא ראו מעולם. אלא שעם כל הכבוד לסיומה של העונה עבור הפועל גליל עליון, במקרה הזה, לא התוצאה חשובה, אלא הדרך.

מעבר להפסדי הליגה המביכים, והעובדה שלא הצליחה לסיים את העונה במקום הראשון, קבוצתו של פיני גרשון, האיש שהוביל אותה לתצוגות כדורסל איטיות והגנתיות כל כך העונה, הצליחה לאבד את הגביע, ועוד לנמושה כמו הפועל תל אביב. כה מהר שוכחים בגליל שהליגה אינה המטרה היחידה, מה שרק מראה איזו שמחת עניים מתרחשת על הפרקט כרגע.

אפילו מנהיג הקבוצה, דורון שפר, שנוטף עתה טיפות שמפניה זולה, כבר הודיע על עזיבתו הצפויה כדי לשחק בקונטיקט (גם היא אינה בדיוק אימפריה במושגי כדורסל) בליגת המכללות האמריקאית. ואם שפר עצמו אינו מאמין ביכולתה של קבוצתו לזכות בתואר בשנית, מדוע שאנחנו נאמין?

את המשפט המיתולוגי של יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה", שמענו כבר עשרות פעמים. אומנם האמרה הקלאסית הזו נאמרה בהקשר של בעיטות חופשיות, הנכנסות לשערים ישראליים עקב מיקום לא נכון של השוער או העמדה שגויה של השחקנים בחומה, אבל היא ייצגה את החולי של הכדורגל הישראלי. משום מה, חשבנו שזה ישתנה.

כשהגיעה הפועל תל אביב לשלב רבע הגמר של מפעל אירופי חשוב, ציפינו כולנו, אוהדים ופרשנים כאחד, כי ביחד עם ההצלחה יגיעו גם יסודות כדורגל בריאים, וניפרד לאלתר מאותן רעות חולות שמלוות אותנו כבר שנים. דיברנו רבות גם על חוסר האחריות של הכדורגלן הישראלי המצוי, על החפיפניקיות, הכושר הגופני הלקוי, הכל רשום וידוע. משום מה, המשכנו לקוות שזה ישתנה.

אבל אתמול שוב חזרנו 20 שנה אחורה, כשקבוצה ישראלית, כמיטב המסורת, נשברה תוך חמש דקות משער בבעיטה חופשית וחיסלה לעצמה כל סיכוי עם שער עצמי על סף שריקת המחצית. עכשיו כבר ברור כי הדיסלקציה שלנו כאומת כדורגל היא בלתי ניתנת לתיקון.

המסע האירופי של הפועל תל אביב עוד ייזכר, חלילה, כתצוגה האירופית הגדולה ביותר שהציגה קבוצה ישראלית באדמות הניכר, אולם דווקא המסע הזה צריך להעניק לכולנו שיעור חשוב בכדורגל ישראלי. מפסידנים היינו וגם נהיה, חסרי אחריות אנחנו עכשיו. אפילו רבע גמר גביע אופ"א לא הצליח לשנות את זה.