הפנטסטיקו

בשנת 2006 עקף רונאלדיניו את דייויד בקהאם בסיבוב והפך לכדורגלן בעל הערך הכספי הגבוה בעולם. כדורגלן השנה נהנה מ-23.5 מיליון יורו שעשו דרכם לכיסו כתוצאה ממשכורת, מכירות, פרסומות ועוד. אחרי שלוש שנים רצופות איבד בקהאם את הבכורה וצנח היישר למקום השני. התוצאה הזו הייתה המשך ישיר לתהליך שהחל בקיץ 2003, אז נחת הברזילאי בברצלונה ובאמצעות משחק מבריק הפך את החיוך שלו לפרסומת המבוקשת ביותר בעולם הכדורגל.

אלא שהוירטואוז הברזילאי לא היה היחידי שנכנס בשערי הקמפ נואו באותו קיץ. קצת פחות מחודש לפני כן החליט הנשיא החדש, ז'ואן לפורטה, שראדומיר אנטיץ' לא מספיק טוב בשבילו ובמקומו הוא מינה לתפקיד את פרנק רייקארד. חצי השנה הראשונה של ההולנדי המשיכה בצורה כואבת את המומנטום השלילי של קריירת האימון הקצרה שלו לפני כן, בה נכשל גם עם נבחרת הולנד (תוצאות נוראיות למרות הגעה לחצי גמר יורו 2000) וגם עם ספרטה רוטרדאם (ירידת ליגה). הפסד ליגה לריאל מדריד ומקום 12 בדצמבר, סגרו פרימיירה מסויטת גם עבור המאמן וגם עבור הנשיא.

אחרי פגרת החורף של עונת 2003/4 הדברים החלו להשתנות. אדגר דוידס הגיע כדי להוסיף רוע במרכז המגרש וברצלונה התחילה לשחק כדורגל יפהפה. כשהקשר ההולנדי עזב בסיומה של אותה עונה, הקבוצה כבר התייצבה ובשנים הבאות הפכה לקבוצת הכדורגל הסקסית ביותר בעולם לדעת רבים. בדרך גם סיימה בצורת של חמש עונות ללא אליפות, הוסיפה זכייה שנייה ברציפות ומיקמה בארון גם את גביע ליגת האלופות. על החתום היה רונאלדיניו. האפיל שלו נטף כבר מהפרומואים הטלוויזיונים למשחקי הקבוצה ופניה של ברצלונה היו למעשה פניו. רייקארד כלל לא היה בתמונה.

"פרנק היה שחקן גדול, אבל אני לא בטוח שיש לו את הכישורים להיות מאמן טוב. הוא פשוט רגוע מידי", אמר פעם יוהאן קרויף על רייקארד ואישתו של המאמן, מוניק, העידה במפתיע: "הוא קצת מוזר. את יכולה לשבת איתו ולשאול אותו שאלה מאוד חשובה ופתאום הוא יסתובב אלייך ויגיד 'את יודעת מה? הגלידה כאן מאוד טעימה'".

ההולנדי תמיד נראה כעוף מוזר בנוף מאמני הכדורגל של הקבוצות הגדולות, במיוחד בהשוואה לפאביו קאפלו, אלכס פרגוסון, מוריניו ואחרים. המבט האדיש, ההתפרצויות המועטות, התדמית הכמעט סטלנית שלו (מרקו ואן באסטן אמר עליו פעם: "הזכרון הוא לא בדיוק הנקודה החזקה ביותר שלו"), כל אלו אף פעם לא גרמו לו להיראות כמו מאמן סמכותי ורציני. בניגוד למאמנים מצליחים אחרים, חלקו של רייקארד בהצלחה נראה כשולי ביותר, אולי בגלל אופיו המסוגר, אולי בגלל שרונאלדיניו ועכשיו לאו מסי אכלו את כל עוגת הקרדיט שהעניקה התקשורת העולמית לברצלונה ולמאמן לא נשאר.

גם תקריות כמו היריקה על רודי פלר במונדיאל 1990, צעקת ה"לך להזדיין" על קרויף באייאקס כשחקן, שבירת הספסל בדרבי מול אספניול או ההרחקה משני משחקי ליגת האלופות ממש בימים האחרונים, אף פעם לא השפיעו על התדמית השקטה של המאמן.

"הוא אף פעם לא יוצא מכליו בפני השחקנים והרוגע שלו נותן להם ביטחון", סיפר על רייקארד רולף דוקס, ששימש כעוזרו בספרטה רוטרדאם, "הלחץ? אני לא יודע איפה הוא מחביא אותו, אבל הוא לא לוקח אותו הביתה. אני הייתי חושב על כדורגל 24 שעות ביממה, אבל פרנק שכח ממנו ברגע שיצא ממגרש האימונים. זו הסיבה שבזכותה הוא תמיד היה מגיע רגוע לאימון ביום למחרת".

אלא שכמו לכל מטבע, גם לזה של השקט של רייקארד ישנו צד שני. בהנהלת ברצלונה גוברת ממש בימים אלו התחושה שלמאמן ולעוזרו ההולנדי, יוהאן ניסקנס, חסר אגרוף הברזל שיצהיר שהם בעלי הבית בקבוצה. במועדון היו משוכנעים שתקרית דוגמת רונאלדיניו-אטו לפני כמה חודשים לא תחזור על עצמה, אבל כעת חוששים שלצמד אין את הכוח או את המילה לעמוד בפני סכסוך נוסף, או אחרים שיבואו אחריו. הנק טן קאטה, שהיה עוזרו של רייקארד בברצלונה במשך שנתיים, נחשב לבולדוג של המאמן ובנוסף לעצות הטקטיות שלו קיבל על עצמו גם את תפקיד האיש הרע של הצוות המקצועי. היום טן קאטה עוזר במקום אחר.

קרבות האגו בתוך הקבוצה החלו להיחגג על ידי העיתונות ובאמצע ספטמבר יצאו "אל פאיס" ו"לה ואנגווארדיה", שני עיתונים מכובדים, הראשון ממדריד והשני מברצלונה, עם סיפור על בילוייו הרבים של רונאלדיניו, בתוספת הכותרת "משבר" ותמונות לא מחמיאות שלו בפוזות מותשות על המגרש. הכוכב הברזילאי זעם והאשים את ההנהלה בניסיון להסית את הקהל נגדו ולמרות שרייקארד ניסה לחפות וסיפר לעיתונאים שהקשר סובל מפציעה קלה, לכולם כבר היה ברור שהוא הבריז מהמשחק מול סביליה כאקט מחאתי. המאמן ההולנדי נשאר ללא הכוכב הגדול שלו, ולשמחתו לאו מסי עשה את העבודה וברצלונה ניצחה את יריבתה העיקשת 1:2. למרות הניצחון, נדמה היה שרייקארד מאבד שליטה על הקבוצה. האם הגיע הזמן לעשות שינוי ובמסגרתו לסגור פרק ולהחתים מאמן חדש?

אחרי העונה הראשונה שלו בבארסה, פרנק רייקארד החל לבנות את הקבוצה. דקו הגיע חודשים קצרים אחרי שהניף את גביע ליגת האלופות עם פורטו, ועבר לתפקד בעמדה יותר אחורית מזו בה שיחק אצל מוריניו. אדמילסון הגיע כדי למלא את המשבצת של קשר אחורי-בלם ולתת גיבוי לרפא מארקז, וסמואל אטו ויתר סופית על החלום לשחק בריאל מדריד והפך לשונא הגדול שלה אחרי שעבר ממאיורקה. לודוביק ז'יולי הגיע כדי לחזק את החלק הקדמי ואיידור גודיונסן נחת בהמשך.

בקיץ האחרון נעשה מסע רכש, אבל מלבד תיירי הנרי הנוצץ עיקרו התמקד בחיזוק ההגנה (אריק אבידל וגבי מיליטו) ובכל מקרה הוא לא התקרב מבחינה כספית לפתיחת הארנק דווקא של מי שלקחה את האליפות, ריאל מדריד. יאיה טורה, שעבר ממונאקו, יתחרה בשנים הקרובות עם וסיריקי אבו דיאבי מארסנל על תפקיד היורש של פטריק ויירה הכמעט מושלם, אבל כמו ז'יולי, גודיונסן, אדמילסון ואחרים לפניו, לא הגיע לברצלונה כרכש מפוצץ, אלא כבורג חשוב במכונה.

וזאת ממש מכונה: הקיצוניים מושכים את המגינים באגפים כדי ששחקנים בעלי יכולת בעיטה טובה כמו אינייסטה, דקו וצ'אבי יוכלו להגיע מהמרכז ולאיים על השער גם מטווחים בינוניים. ההגנה משחקת בקו אחד של ארבעה, אבל למעשה מורכבת מחמישה שחקנים, כשהקשר האחורי נותן חופש לשחקנים שמלפניו ולעתים יכול לשמש כבלם שלישי. שחקנים בעלי יכולת אישית גבוהה זוכים לחופש פעולה בהתקפה ויוצרים ביניהם משחק יפהפה.

הכדורגל של רייקארד לא מסובך, אבל עם השחקנים הנכונים הוא הופך לקטלני. השחקנים הנכונים הם לא בהכרח אלו שעולים 30 מיליון יורו והמאמן ההולנדי, ששאב המון כדורגל ממאמנו בעבר, אריגו סאקי, אמר פעם: "מישהו אמר שהכדורגל שלי הוא שילוב של ההגנה האיטלקית ושל ההתקפה ההולנדית. אני חושב שזהו תיאור הולם".

סיר בובי רובסון, שאימן את ברצלונה בעונת 1996/7, נהג לכנות את הקבוצה "הצבא של קטאלוניה" ועם כל הכבוד לכדורגל היפה ולרכש המבריק, הקרדיט הכי גדול לרייקארד מגיע מכיוון אחר לגמרי, מהחשיבות למה שמעבר לכדורגל במועדון שורשי כמו ברצלונה.

מחלקת הנוער של הבלאוגראנה מייצרת בשנים האחרונות כישרונות אדירים, אבל כאלו שבהרבה מקומות אחרים, או יותר נכון תחת הרבה מאמנים אחרים, לא היו זוכים לצ'אנס. חלקם כנראה גם היו נבלעים בקבוצות הבינוניות בליגה. לשחקנים כמו רוברטו סולדאדו, חאבייר פורטיו, רובן דה לה רד, חאבייר גרסיה וחואן מנואל מאטה זה קרה וקשה להיות אופטימיים גם לגבי עתידם של אלברטו בואנו המבטיח ושל חאבייר בלבואה. הרשימה המכובדת הזו שייכת למחלקת גידול הכשרונות של ריאל מדריד, שהמערכת שלה לא נתנה בה את אמונה והעדיפה להביא עוד כוכב ועוד כוכב. ההצהרות של רמון קלדרון לפיהן הוא היה רוצה לראות בעתיד ריאל מדריד "יותר ספרדית" חייבות לנבוע בחלקן מהפזילה מזרחה, לקטלוניה. בברצלונה הסיפור אחר.

אנדרס אינייסטה, שהגיע למחלקות הצעירות של הקבוצה בגיל 12, אמנם עשה את הבכורה שלו אצל לואי ואן חאל, אבל את ההזדמנות האמיתית קיבל מרייקארד. בינתיים הפך הקשר לשחקן מפתח בקבוצה ובגיל 23 הוא אחד מהבאנקרים הכי גדולים בהרכב. בשנים הבאות עלו לקבוצת הבוגרים בזה אחר זה לאו מסי, ג'יו דוס סנטוס ובוז'אן קרקיץ'. הראשון והשלישי עשו בכורה בגיל 17, האמצעי בגיל 18. קשה למצוא היום בקבוצה כל כך גדולה קידום דומה של צעירים ממחלקת הנוער. גם התחזיות לגבי גיא אסולין, ולא מדובר כאן בפרץ פרובינציאליות, אופטימיות למדי. לא לחינם אמרה לאחרונה אמו של בוז'אן: "אנחנו מאושרים מהצורה בה פרנק רייקארד מתייחס אליו".

רכש נכון והזדמנויות לשחקני בית מול אופי מרוחק וסימן שאלה סביב היכולת לנהל כוכבים. אלו הם הפלוסים והמינוסים של פרנק רייקארד. אבל מעל הכל ישנן התוצאות. ברצלונה סובלת העונה מבעייה חמורה במשחקי החוץ שלה. אחרי התיקו בחוץ מול אוסאסונה, רייקארד ולאפורטה הסתודדו דקות ארוכות. שלושה מחזורים בלבד עברו מאז תחילת העונה, אבל לבלאוגראנה היה זה תיקו 0:0 שני, כשגם המשחק הראשון של העונה, מול ראסינג סנטאנדר באל סרדינרו, הסתיים בתוצאה זהה. בנוסף איבדה הקבוצה נקודות גם אצל חטאפה, ויאדוליד וויאריאל בליגה ובגלאזגו ובליון בליגת האלופות.

כל כישלון העונה יתלה קודם כל במאמן ובברצלונה לא יעברו לסדר היום על עוד עונה ללא תואר, כמו זו הקודמת. הפסד לריאל מדריד ביום ראשון, שמשמעותו תהיה הגדלת הפער של האלופה בפיסגה לשבע נקודות, עשוי לגרום לפתיחתו של תהליך הסקת מסקנות מזורז לקראת העונה הבאה והן יעסקו בעיקר בעתידו של ההולנדי. הרי על פי דיווחים חוזרים ונשנים, העתיד שלו לא נמצא בברצלונה.

במובן מסויים רייקארד מזכיר את ויסנטה דל בוסקה. זה אותו פאסון, אותו שידור של מה שנראה כחוסר סמכות וכמעט כחולשה. המאמן הספרדי תמיד נחשב לכזה שנחבא אל הכלים, אבל הוא היה היחיד שהצליח להצעיד את הגלאקטיקוס של ריאל מדריד להישגים. לקבוצה מבירת ספרד לקחו ארבע שנים ארוכות ומייגעות להתאושש מאי הארכת חוזהו של דל בוסקה הכל כך לא כריזמטי, אבל הכל כך מצליח ולזכות שוב באליפות.

בקרוב יגיע המבחן של ז'ואן לאפורטה. זה יהיה הזמן שלו לשים בצד את המחשבה על המינוסים הגלויים לעין באופיו השקט של האיש שלו על הקווים ולאמץ את הרוגע שלו. זה יהיה הזמן שלו להמשיך לבנות על מי שכל כך קידם את השחקנים הצעירים במועדון, הזמן שלו להבין שהפנים של ברצלונה, במודל הנוכחי והכל כך פופולארי שלה, הן לא פניהם של לאו מסי או של רונאלדיניו, אלא פניו של פרנק רייקארד.