מאנה טיים

14 אליפויות (1950, 1952, 1954, 1956, 1958, 1968, 1970, 1972, 1977, 1979, 1992, 1995, 1996, 2003). 16 גביעים (1954, 1955, 1958, 1959, 1964, 1965, 1967, 1970, 1977, 1987, 1988, 1994, 1996, 2001, 2002, 2005). 2 גביעי אסיה (1969, 1971). 2 גביעי טוטו (1993, 1998).

שימו לב:
מדובר במועדון המפואר והמעוטר ביותר בישראל, אך האימפריה מעבר לשיאה. מתחילת שנות ה-80 הצהובים זכו רק ארבע פעמים באליפות, אך למזלם, גביע המדינה היה שם כדי להציל משהו מארון הגביעים המידלדל, עם שבע זכיות ב-20 השנים האחרונות.

באו: דראגולסלב יבריץ', אביב חדד, עוז יפרח, דן רומן, רודי חדד, אוראל אדרי, דודו ביטון, יניב עזרן, יאניק קאמנאן, אדר כהן, עמירן שקלים, ניסו קפילוטו.

הלכו: טברטקו קאלה, ג'ובאני רוסו, דיאן איליץ', מיליאן מרדיקוביץ', רועי דיין.

הרכב משוער: דראגוסלב יבריץ', אורי שטרית, מילאן מרטינוביץ', אבי יחיאל (אביב חדד), יובל שפונגין, רודי חדד, יוסי שבחון, אבי נמני, שרן ייני, יאניק קאמנאן, יניב עזרן.

אי אפשר שלא לגלות חיבה כנה ואמיתית כלפי יובל שפונגין, הפרח הכי יפה שהצמיחה בשנים האחרונות מחלקת הנוער של המועדון, שחקן ההגנה הכי אטרקטיבי בליגת העל. שפונגין, אהוב לבם של האוהדים, הוא ההוכחה שכדורגלן יכול להיות כוכב ספורט אמיתי גם אם הוא לא מגיע למסיבות הנכונות עם אוטו קבריולט וגופיית וי ורודה. אומנם הוא לא זוכה ליותר מדי שירי עידוד מהיציעים, אבל אין ספק שלו הייתה בארץ תרבות של מכירת חולצות הקבוצה, חולצתו של שפונגין הייתה במקום השני, רק כי הקפטן והמנג'ר הוא אגדה בפני עצמו. שפונגין הוא שחקן הבית האולטימטיבי.

אהבתו השקטה של הקהל כלפיו היא סמל למה אוהדי כדורגל באמת מחפשים בגיבוריהם – עבודה קשה, מסירות, נחישות, תעוזה, ווינריות ותשוקה לנצח. הוא אחראי, אבל לא פוחד לתמוך בהתקפה כשצריך. הוא צנוע, אבל יודע לא להתפשר. הוא זריז וצנום, אבל יודע לשחק בקשיחות. אילו למכבי ת"א היו עוד עשרה כמוהו, אפשר היה לסגור את הסיפור.

אבל שפונגין יש רק אחד, ורק אלוהים יודע מה יעשה אלי כהן אם חס וחלילה הוא ייפצע. קובי מוסא, על אף מעמדו האלילי החדש, הוא לא הפתרון. הפציעה של אבי יחיאל כבר הוכיחה עד כמה קצר הסגל בחוליית ההגנה, עם אביב חדד (מי?!) הלא משכנע. יחד עם היעדרותו הצפויה של משה מישאלוב, נראה כי השנה דווקא ההגנה של אלי כהן – זו שאפשרה לו בשנה שעברה להשיג רצף של 20 משחקים ללא הפסד – עשויה להיות החוליה הבעייתית.

עם כל הכבוד ליבריץ', קשה להאמין שהוא יצליח לשחזר את ההצלחה של קאלה מהשנה שעברה. מרטינוביץ' יצטרך לעמוד באתגר השנה השנייה, זה שעשרות זרים כבר כשלו בו. אורי שטרית ייאלץ לעבור ממעמד של ילד מפתיע לכדורגלן בוגר וראוי, וגם בקישור האחורי מסתמנת בעייתיות, כששרן ייני ינסה להוכיח שיש בו מעבר לדיבורי הפוטנציאל. עוד לא הזכרנו את הבעיות המוכחות בחלק הקדמי ובכיבוש שערים, אבל טרם ראינו את רודי חדד בפעולה, או את צמד הזרים שהמנג'ר מבטיח את בואם.

בראש הפירמידה יעמוד האבא של המוקשים, רוני מאנה, שבשבועות הראשונים שלו בכדורגל התקשה להראות שדווקא הוא יהיה זה שיצליח להביא שקט וסדר למערכת הכל כך מורכבת שנקראת מכבי ת"א. יחד עם שרשרת התפקידים הבלתי אפשרית שהנחיתו על אבי נמני – מנכ"ל, קשר מרכזי ומשיח – בקרית שלום יקוו שהבעיות של הקבוצה יהיו על דווקא הדשא, כי אם הן יהיו בהנהלה, הן יהיו חמורות ומסעירות פי כמה.

אומנם הכרס המשתפלת של סבסטיאן רוזנטל שמה ללעג את התואר "השחקן היהודי הטוב בעולם", אבל נדמה שמאז דניאל בריילובסקי, עוד לא הגיע לישראל שחקן כל כך מסתורי עם פוטנציאל כל כך מבטיח כמו רודי חדד, האיש שיכול להפוך את קשטן לאדם המאושר בעולם. יש לו לרודי (אפשר כבר לקרוא לו רודי, נכון?) את כל המרכיבים להפוך לסופרסטאר בליגה הישראלית – מצד אחד הוא אוחז בשיק אירופאי מתנשא, מצד שני מוצאו הטוניסאי מעניק לו את המנטליות המזרח תיכונית הכל כך דרושה להצלחה בלבאנט. לוני כבר הזכיר ש"גם רונאלדיניו התייבש על הספסל בפאריס סן ז'רמן", כך שנראה שמהציפיות הגדולות לרודי נותרו שתי אופציות – או לככב בנבחרת, או לככב בסעיף הבא.

האם עומר פרץ עשה את כל שביכולתו כדי להפוך לשחקן הכי שנוא במכבי ת"א? בניגוד גמור ליכולתו על הדשא, במקרה הזה ניתן להגיד שהוא נתן את כולו ומיצה את כל הפונטציאל שלו. חוץ מיכולת חלשה והחמצות מסמרות שיער, פרץ כבר הספיק לריב עם האוהדים, לקלל את חלקם, להביע בפומבי את תשוקתו לעזוב, להתנצל ולחזור להתנצל ולחזור, וזה עוד מבלי להזכיר את עברו (הלא כל כך רחוק) במדי היריבה העירונית והצהרותיו על החיבה לסמל המגל האדום. מעמדו בקרב אוהדי מכבי ת"א עדין ושברירי, וקשה לראות אותו מסיים את העונה הזו בשלום. כמה חבל ששחקן מוכשר כמוהו מתעקש לדפוק לעצמו את הקריירה.

אגב, תחושות הבטן מראות כי גם לפיוז הקצר של יאניק קאמנאן יש פוטנציאל גדול לסכסוך מכוער עם הקהל. מערכת היחסים בין הצדדים גם כך מעורערת בעקבות הנהמות בשנה שעברה, ועל אף צמד השערים מול סנטה קולומה, נראה כי הוא ופרץ עומדים להתמודד על תואר "המחמיצן הסדרתי והמרגיז".

רע, רע מאוד. אלי כהן נתן עונה סבירה בשנה שעברה וזכה לקרדיט בעיקר על שיקום הריסות הגלאקטיקוס, אבל ככל שנקפו המחזורים בלטה יותר ויותר פחדנותו הטקטית האנטי מכביסטית וחוסר יכולתו הוורבלית לבטא את המילה הקדושה "א-לי-פות". שיא השפל הגיע בדרבי במחזור האחרון, זה שבשער ה-11 יתקשו לסלוח עליו, והאחריות לביזיון נפלה בעיקר על כתפיו. השנה הלחץ גדל עוד יותר, ו"עונה סבירה" לא תתקבל בהשלמה. לשכונה הגיע יו"ר חדש, עם דם חם, מכביסט גאוותן שלא מוכן לסבול את המערכים המשעממים, אחד שרואה את עצמו כשריף האמיתי של העיירה. הראשון שהוא שם על הכוונת היה המאמן, ונראה שבצדק.

בנוסף, נדמה כי גם סמכויותיו של כהן צומצמו. התחושה היא שמסע הרכש של הקבוצה בקיץ אינו תואם לגמרי את השקפתו של אלי כהן, אלא יותר את רצונותיהם של נמני ומאנה למכור מנויים ולמלא את היציעים. על פי היכרותנו המוקדמת עם הנוגעים בדבר, נראה כי דווקא כהן היה זה שהתעקש על הבאתם של כוכבים זוהרים כמו עוז יפרח, אביב חדד ודן רומן, בעוד נמני ומאנה חשבו יותר בכיוון של חלוצים וקשרים התקפיים כמו יניב עזרן ורודי חדד. כדאי מאוד שבזיונות סנטה קולומה לא יחזרו, אחרת דרכו החוצה סלולה.

היחס של האוהדים כלפי אבי נמני הוא תופעה שצריכה להילמד בפקולטות לפסיכולוגיית המונים. הכוכב הוותיק מתאמן רק אחת לכמה ימים, מתקשה בתנועה, משחק בעצבנות, וכל נגיעה שלו בכדור חושפת עד כמה הראש שלו נתון למשאים ומתנים וענייני ביורוקרטיה ולא לכדור הקטן שמתנועע במהירות על הדשא. ובכל זאת, התגובות מהיציעים הן אוהדות, ובעיקר סלחניות. "יחסית למנכ"ל הוא דווקא תורם הרבה מאוד", אמר אחד מהם השבוע, "אם צ'יזיק היה עולה לשחק, הוא היה מתפרק תוך רבע שעה".

"חבל, כי יכולנו לנצח את המשחק".

מוקדמות גביע אופ"א.