כמו בסרט הוליוודי

אין ספק שזו השנה שלנו. ההיסטוריה שלנו עלובה, את זה כולם יודעים. למען האמת, בואו נודה על האמת, אנחנו הקבוצה האומללה מכולן. תראו, אפילו היריבה שלנו לבית, הפאלקונס האלה, הגיעו לסופרבול ואנחנו, שמשחקים פוטבול כבר 40 שנים, ניצחנו משחק פלייאוף אחד בלבד, עד השנה. נכון שזה פאתט?

תחשבו על זה – בארבעים שנים ניצחנו משחק אחד בפלייאוף, אפילו גאמבו, הכלב סן ברנארד שלנו, רוצה לטבוע בברנדי של עצמו.

אבל השנה, זו השנה שלנו.

כבר שנים כולם קוראים לנו קדושים, מאז שהקבוצה הוקמה, ב-1 בנובמבר בשנת 1966, יום כל הקדושים. אבל השנה אנחנו קדושים באמת. והרי אין יותר סיפור אמריקאי מהסיפור שלנו, אחרי הוריקן קטרינה ההרסני, אחרי כל המוות והאימה, אחרי הסופרדום שהלך לעולמו, אחרי כל זה הנה אנחנו - מתרוממים מכוחם העל-טבעי של קדושי העיר, הנה אנחנו - מגשימים את החלום האמריקאי. אתם יודעים כמה סרטים יעשו עלינו בהוליווד?

אני כבר יכול לראות את זה – בראד פיט בתור דרו בריס, מעביר את הכדור לג'יימי פוקס (רג'י בוש), שעוקף את סטיבן סיגל (בריאן אורלכר). ג'ורג' קלוני (שון פייטון) מתרוצץ ביציעים, הפקת ענק של ספילברג, אני יכול לראות את האורות המנצנצים מעל השטיח האדום של האוסקר. הקדושים עושים את זה סוף סוף, כנגד כל הסיכויים, נותנים כבוד לתושביה של העיר האבודה, מביאים את האהבה שלהם חזרה הביתה. אוי הדמעות. אני כבר לא יכול לעצור את עצמי.

אבל חלומות הם נפלאים ומציאות לא פשוטה לפנינו. לנצח את שיקגו בעיר הרוחות האימתנית יהיה לא קל. כשאני חושב על הדברים שאנחנו צריכים לעשות עולים בי אותן שיחות ארוכות שניהלתי עם שון פייטון השבוע, ולמרות שהוא אסר עלי לגלות את פרטי תוכנית המשחק, אני לא מצליח להתאפק. "שון ידידי", אמרתי לו, "מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לנצח"? והוא הרהר קלות, גירד בראשו ואמר:

בהתקפה:

1. הבעיה הראשונה שניתקל בה, עוד לפני אורלכר ולאנס בריגס, היא מזג האוויר. אנחנו הרי קבוצת דום מובהקת ולא יהיה פשוט בכלל להתרגל לקור ולרוחות של שיקגו. מזל שלפחות שלג לא יהיה. מה שאומר שנצטרך לשחק הרבה על הקרקע ולשלב את מקאליסטר, שנמצא בכושר הטוב ביותר בקריירה שלו, ואת בוש.

דוס ירוץ במרכז, דבר שבעבר חשבתי שלא יכול לקרות נגד ההגנה של שיקגו אבל השבוע אלכסנדר הוכיח שאפשרי לגמרי, ובוש יקפצץ סביבם באלגנטיות מהצדדים. חשוב מאוד לא לתת להם לקחת מאיתנו את הכדור. שיקגו הולכים ישר אל הידיים, לפני שהם מנסים לעצור פיסית את הרצים והתופסים.

2. הרבה מהלכים מפתיעים בהתקפה. אם יש משהו שכולם כבר יודעים, זה שאי אפשר לדעת מה אנחנו הולכים לעשות. אורלכר משחק כמו קוורטרבק בהגנה של שיקגו. הוא מזהה את המהלך שההתקפה עומדת לעשות ומכוון את השחקנים. אנחנו צריכים להיות חכמים יותר ממנו, להיות צעד אחד לפניו ולתת לו להניח שהוא יודע מה אנחנו עומדים לעשות, או במילים אחרות, פייטון חייב לשמור על אי השמרנות שלו. בריס הוא מאוד חכם ומשחק המוחות בינו לאורלקר יהיה חוויה אמיתית.

3. קו ההתקפה שלנו הוא אחד הכי טובים בליגה השנה. הוא יהיה חייב לשמור על בריס בטוח. כל עוד בריז מקבל זמן לחשוב הכל טוב. לשיקגו יש הגנה מעולה אבל אני לא חושב שמישהו שם יכול לשמור על קולסטון ועל הנדרסון. שניהם גדולים וחזקים. לפחות פעם ברבע צריך ללכת על מסירה ארוכה.

4. לשחק על השחקן החם. השבוע מסרנו הרבה לבילי מילר הטייט אנד. בכל שבוע בשנה הסדירה שחקן אחר קיבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו ופייטון יודע לזהות מי הולך להיות כוכב היום. אפשר לצפות למשחק חזק של טרנס קופר, של ג'מאל אוונס ואפילו מסירות ומהלכי ריצה של מייק קארני.

1. הרבה בליצים. גרוסמן הוא קוורטרבק מבולבל. כשיש לו זמן הוא לא רע בכלל אבל כשלוחצים עליו הוא מאבד את עצמו ועושה המון טעויות. ויל סמית', הוליס תומאס, בריאנט יאנג וצ'ארלס גראנט, רביעיית ההגנה הראשונה, תצטרך ללחוץ והליינבקרים – פוג'יטה, סימנו ושיינל, יצטרכו לבוא מאחור. ההגנה צריכה להפתיע כל הזמן.

2. בהגנה האחורית אנחנו חייבים לעזור לפרד תומאס. קשה לו ושיקגו ינסו ללכת עליו הרבה. אני במיוחד חושש מהיכולת של ברנארד בריאן במהלכים ארוכים. זאת אולי החולשה היחידה שלנו מול שיקגו, היכולת של ההגנה האחורית מול הרסיברים הגדולים של הדובים. הסייפטים יהיו חייבים לעזור הרבה, גם נגד המסירות וגם נגש הריצה של ג'ונס ובנסון. משחק הריצה של שיקגו הוא עציר בעיניי וסיאטל נתנו להם הרבה יותר מרחב. ג'ונס הוא לא רץ מהיר במיוחד ואפשר לתקל אותו כבר ביציאה מקו ההתנגשות.

3. לעצור את דווין הסטר. למען האמת, פשוט לא לתת לו את הכדור. לפעמים עדיף שהקבוצה השנייה תתחיל מה-40 יארד מאשר לנסות לבלום את הסטר. לא לתת לו הזדמנויות, לבעוט לצדדים, לבעוט הצידה, לבעוט אל תוך האנד-זון. לא לנסות להעמיד אותו מול הקבוצות המיוחדות שלנו – זה קרב שאנחנו לא יכולים לנצח.

אחד היתרונות שלנו, לטעמי, הוא בחוסר הניסיון שלנו. מכיוון שזו הפעם הראשונה של כולנו, אנחנו מלאי התלהבות. יש לנו את המאמן הכי מוכשר מבחינה התקפית, הכי מגוון והכי מעניין, יש לנו את ההתקפה הכי טובה בעולם, הקווטרבק הכי טוב השנה והגנה מצוינת. אם נצליח לנצח בקרב איבודי הכדור, כלומר לאבד פחות מהם, המשחק בידיים שלנו.

סיאטל, קבוצה הרבה פחות טובה מאיתנו, כמעט ניצחה אותם, והרבה בזכות הלחץ על רקסי, שמביא איתו איבודי כדור כמעט ודאיים. הבעיה שלהם היתה שהרצים האחוריים פרצו אותם יותר מדי והבקיעו הרבה. ג'ונס הוא לא טומלינסון או אלכסנדר, הוא בהחלט רץ שאפשר לבלום והרביעייה הראשונה שלנו יכולה לעשות את זה.

אבל הכוח המשמעותי ביותר שלנו, ברצינות מוחלטת, הוא הדבר עליו דיברתי בהתחלה - השכינה. אנחנו משחקים על אנרגיה אחרת לגמרי מיתר הקבוצות והיינו צריכים, עצוב לחשוב על זה ככה אבל זה נכון, אסון בסדר גודל כזה בשביל לצאת מעצמנו ולמצות את הפוטנציאל שלנו. וגם מאמן וקוורטרבק.

אומה שלמה מאחורינו וניצחון שלנו יהיה חגיגה אדירה בשביל כל אמריקה ולמרות שאנחנו במשחק חוץ, יש קהל לנו ביתי של 300 מיליון איש מאחורינו. הכוח הזה הוא כוח לגמרי לא מבוטל שנותן לנו דחיפה כבר הרבה זמן. בתחילת העונה זה היה נראה כמו סוג של קסם, עכשיו זה כבר חלק מהמשחק שלנו.