מקרה קרדינלי

כמה שהגורל יכול להיות אירוני. בעונת 2004 היו הסט. לואיס קרדינלס הקבוצה הטובה ביותר בכל הבייסבול. 105 נצחונות, עונה דומיננטית, התקפת מחץ והגשה טובה. כל זה הספיק להם כדי להגיע לוורלד סירייס ולהימחץ 4:0 על ידי בוסטון. טוני לה רוסה, מאמן הקרדינלס, מכיר היטב את ההרגשה הזו. ב-1988 הוא הגיע לסדרת הגמר עם אוקלנד והפסיד 4:1 לדודג'רס. ב-1990 הוא היה שם עם האייז ונוצח 4:0 על ידי סינסינטי. בין לבין הוא גם לקח אליפות אחת. את 1988 סיימו האייז עם 104 נצחונות, את 1990 עם 103.

והנה, צוחקים אלי הבייסבול, אותו לה רוסה לוקח קבוצה שבקושי ניצחה 83 משחקים, שהעפילה לפלייאוף על אדים, ומביא לה טבעת. איך זה קרה?

כמו כל פלייאוף, גם זה הצמיח אגדות, ובסט. לואיס היו הרבה כאלה. דווקא אלברט פוחולס, שחקן שבלעדיו הקרדינלס לא היו מגיעים ל-60 נצחונות העונה, לא פגע ברוב המשחקים. סקוט רולן, שהיה מסוכסך עם לה רוסה וסופסל במשחק 2 נגד המטס בגלל בעיות אמינות, היה ענק, ידאייר מולינה, האח הפחות מפורסם של משפחת התופסים, נתן את החבטה שסווגה אוטומטית בקלאסיקה של הענף, הומראן במשחק 7 מול המטס, אבל היו ארבעה גיבורים ראשיים לסיפור האליפות של סט. לואיס.

דייויד אקשטיין וסקוט ספיזיו - אקשטיין וספיזיו היו שותפים בכירים לאליפות של אנהיים איינג'לס ב-2002. שניהם לא היו בסט. לואיס הגדולה של 2004. אקשטיין החליף את אדגר רנטרייה, שורטסטופ טוב ממנו מבחינה התקפית והגנתית, אבל הרבה פחות ווינר. את אקשטיין פשוט אי אפשר היה לפסול על הצלחת בפלייאוף הזה. הוא היה האאוט הכי קשה, שחקן שלא סופג סטרייקאאוט. הוא שחק את דטרויט עד שבסופו של דבר, במשחק 4 עקץ ובגדול. לא בכדי זכה להיות ה-MVP של הסדרה.

ספיזיו הביא איתו את רוח הווינריות לקרדינלס. אין ספק שהטריפל שלו במשחק 2 מול המטס, שהשווה ל-6:6, היה הסמן העיקרי בשינוי המומנטום בפלייאוף הזה. האיש עם הזקנקון האדום הוא בדיוק מסוג השחקנים שתפורים למעמד הזה. הוא שיחק שנה עגומה בקבוצה עגומה, סיאטל, ב-2005, ובסט. לואיס התבלט בעיקר בחלק השני של העונה. בפלייאוף הוא היה המפרש מאחורי ספינת הווינריות הבלתי מוכרת של הקרדינלס.

אדם ויינרייט - יכול מאוד להיות שבמשחק 5 מול דטרויט, ויינרייט סגר בפעם האחרונה לתקופה הקרובה, מכיוון שבשנה הבאה הוא צפוי להפוך לפותח. ויינרייט הגיע לסט. לואיס ב-2003, בטרייד מאטלנטה שכלל גם את ג'ייסון מארקי, המגיש שלא שיחק בפלייאוף בסט. לואיס בגלל פציעה. בספטמבר האחרון הוא נקרא לדגל לאחר שהתברר שהקלוזר הרגיל של הקבוצה, ג'ייסון איזרינגהאוזן, סיים את העונה. כבר אז הוא הראה שיש לו קחונס עצבניים, וסגר שלושה משחקים עם שמירה לפני אוקטובר. כדי להבין כמה משמעותיות היו השמירות האלה, צריך להסתכל על ההפרש בין הקרדינלס ליוסטון - 1.5 משחקים בלבד. מה היה קורה אם איזרי לא היה נפצע? התשובה לא ברורה, אבל בואו נגיד שאף אחד לא מצטער על זה כרגע במיזורי.

ג'ף וויבר - אין שום ספק שזהו סיפור הסינדרלה הגדול ביותר בשנים האחרונות. וויבר גודל בדטרויט טייגרס, על ידם נבחר ב-1998. הוא הפך למפלצת גדולה שמשחקת בקבוצה גרועה, וב-2002 היה בלתי עציר. היאנקיז שמו עליו עין, ולקחו אותו בטרייד משולש עם דטרויט ואוקלנד. משם הדרך דרומה הייתה קצרה.

וויבר קרס. הוא לא עמד בלחץ של הברונקס, הפסיד ליאנקיז את משחק 4 בפלייאוף של 2003 מול פלורידה, נע ונד מקבוצה לקבוצה, והיה פשוט ברוטאלי. האיינג'לס החתימו אותו לפני פתיחת העונה הנוכחית, והחליטו שנמאס ממנו אחרי שלא הצליח לסלק חובטים מהצלחת. הדרישות שלהם מסט. לואיס לא היו גבוהות: תביאו לנו משהו כמו מסטיק בזוקה ושתי סוכריות על מקל וקחו את הדבר הזה מאיתנו.

בספטמבר וויבר העביר הילוך. אחרי פתיחה גרועה גם בסט. לואיס, הוא הפך לאחד המגישים היציבים בקבוצה. בעוד כריס קרפנטר מבסס מעמד של אס, ההגשה של הציפורים האדומות הייתה רעועה ביותר. ג'ייסון מארקי קיבל בראש בכל פתיחה, אנתוני רייס נראה כמו סתם עוד רוקי וג'ף סיים את העונה עם ERA של 4.12 ומאזן של 7:12 בנצחונות, מה שמראה כמה סתמי הוא היה.

והנה בא הפלייאוף והכל התחבר. וויבר ניצח במשחק מספר 2 בסן דייגו ולמרות שהפסיד משחקים למטס ולדטרויט, תמיד דאג לתת הופעות טובות. לה רוסה לא סמך עליו ולא העלה אותו לאינינג השביעי גם כשנתן הופעות טובות. עד למשחק החמישי בסדרה מול דטרויט, שהיה הפאנץ' הסופי בקאמבק של המגיש. שמונה אינינגים כוחניים עם תשעה סטרייקאאוטים היו מנת חלקו של וויבר, שסידר לעצמו ביקוש לא רע בכלל בשוק החופשי בחורף הקרוב.

אז הקרדינלס זכו באליפות, ואתם יודעים מה? הם אולי לא היו הקבוצה הכי טובה העונה, אולי בעצם הכי גרועה בכניסה לפלייאוף הזה, אבל הם ניצחו. כמו שאמרה פעם אושיית בייסבול: "במשחק הזה יש רק שני מקומות - מקום ראשון, וכל השאר". הקרדינלס לקחו את הבית שלהם עם 83 נצחונות כי היו בו יותר מדי פראיירים. ברגע שהם נכנסו, זה כבר היה תלוי בהם.

במידה מסויימת דומה זכיית סט. לואיס לזו של הפיטסבורג סטילרס בסופרבול האחרון ושל דטרויט פיסטונס ב-NBA ב-2004. ההקבלה לסטילרס היא בכך ששתי הקבוצות היו בינוניות מאוד במהלך העונה, אבל נכנסו לכושר בדיוק ברגע הנכון, הגיעו לגמר בלי יתרון ביתיות בכלל וניצחו יריבות שסבלו מפיק ברכיים קשה. אבל הדמיון לפיסטונס הוא כבר לא דמיון בין קבוצה לקבוצה, אלא בהקבלה בניתוץ תפישת עולם.

האג'נדה ששלטה בבייסבול בשנים האחרונות היא שה-AL היא חטיבה טובה יותר מה-NL. הקרדינלס הפריכו אותה? ממש, אבל ממש לא. ה-AL היא חטיבה איכותית יותר, בעלת רמת הגשה גבוהה יותר עם שחקנים טובים בהרבה. לא סתם זכו קבוצות ה-AL בנצחונות מוחצים בסכום של 98:154 השנה במשחקים הבין חטיבתיים. אבל כל זה לא משנה. כי כמו הפיסטונס אז, שהגיעו מהמזרח הפגום והנחות ותפרו את הלייקרס בשלושה נצחונות בית כדי לשנות סדרי עולם, כך גם הקרדינלס, שנחשבו לאנדרדוג ברור מול הטייגרס והראו להם מאיפה מטילה הציפור את מימיה. מעכשיו יחזרו לספור גם את המועמדת מה-NL, כפי שבכדורסל סופרים כעת בכל שנה את המועמדת מהמזרח.

הפלייאוף הזה, כמו כל פלייאוף בבייסבול, היה בית קברות לפרשנים (במדור הזה, אגב - 1 מ-7 בהימורים על הסדרות, תודה ששאלתם). חייבים להודות שהיה משהו לא נוח בלהמר על הטייגרס ולהציב אותם כפייבוריטים, אבל היו יותר מדי גורמים שהצביעו בכיוון שלהם: סט. לואיס חוזרת מסדרה קשה עם המטס בעוד דטרויט נחה, ההגשה וההתקפה של דטרויט טובות יותר ובכלל, כבר ציינו - לא משנה מי תגיע מה-NL, היא תפסיד לקבוצת ה-AL.

התפנית השלילית של הטייגרס חלה במשחק 2 בסדרה. דטרויט, קבוצה צעירה וחסרת ניסיון, לא הייתה רגילה לאור הזרקורים. כשזה בא לפני הסדרה זה אחלה, כשזה מגיע אחריה זה בכלל נחמד, אבל במהלך הסדרה ההתמקדות בפרשת כף היד של קני רוג'רס הרגה את הקבוצה הזו.

במשחק הזה רוג'רס עוד היה כיבוי אורות, אבל במשחקים שלאחריו הטייגרס יצאו מפוקוס. אומה שלמה ציפתה לראות איך יגיב רוג'רס במשחק הבא, רק שהחברים שלו לא נתנו לו את ההזדמנות. המעידה של גרנדרסון לכדור פשוט במשחק 4, השגיאות של זומאיה, פיק הברכיים של ורלאנדר והזריקה הנוראית לבסיס השלישי במשחק 5. תחשבו שאם הטייגרס לא מבצעים טעויות של שחקני מיינורס דרג ז', הם מובילים בסדרה הזו 2:3, עם אפשרות לרוג'רס לסגור עניין מול קרפנטר במשחק 6. אבל הם לא עמדו בלחץ, וגם אם זו השערה היפותטית, אי אפשר שלא לחשוב שלפרשת הלכלוך של רוג'רס יש חלק גדול בזה.

בסך הכל זה היה פלייאוף רע מאוד. רק סדרה אחת הגיעה למשחק המכריע בה, זו שבין סט. לואיס למטס, רמת ההגשה, בעיקר ב-NL, הייתה מזעזעת והעובדה שסן דייגו ולוס אנג'לס דודג'רס בכלל נכנסו לתמונה היא נושא לוועדת חקירה.

אבל עם כל הנאמר יש לנו אלופה, ואחרי שיתפזר עשן האופוריה מסט. לואיס, נצא לפגרת חורף ארוכה. הרבה דברים יעמדו על הפרק: איך יתכוננו הקרדינלס לעונה הבאה והאם יעמידו קבוצה ראויה שלא תמסור בקלות את הצלחת? מה יהיה עם אלכס רודריגז והעתיד שלו ביאנקיז? האם דטרויט שידרה רק את הסיפתח ותלך לקראת השתלטות על ה-AL מרכז, או שתקבל פייט ממינסוטה ומהוייט סוקס?

את התשובות הראשונות נקבל בחודשיים הקרובים. בינתיים - כולנו יוצאים לנוח קצת מבייסבול.