הורסקי בקצה המנהרה

לא כל כך ידענו למה לצפות ממשחק הכדורסל הראשון של מכבי ת"א ביורוליג. קבוצה חדשה, מאמן חדש, היכל חדש ואפילו שדר חדש. הדבר היחיד שנשאר דומה על המסך הוא הצבע הצהוב ששולט ביציעי יד אליהו, יחד עם קול מרעים של כרוז שצועק "ה-ג-נ-ה!" (ואף אחד מהחבר'ה על המגרש לא מקשיב לו).

היה יותר משמץ של סקרנות בלראות את הצהובים מודל 2006/07. ברגע שהגונג נשמע, משחקי האימון כבר לא משנים. איש אינו זוכר את התבוסות לקליבלנד ולסן אנטוניו, האדרנלין שונה וכל תנועה נבחנת בקפידה, גם על המסך. ובשורה התחתונה אפשר לומר שהתוצאה של השידור של ערוץ 1 הייתה כמעט מקבילה ואפילו מעט יותר טובה מהניצחון של מכבי: לא מדהים, יש מקום לשיפור, אבל בסופו של דבר תוצאה חיובית.

נתחיל דווקא בצוות המשני, שכלל את בוני גינצבורג ואבי אשכנזי. יכול להיות שזה היה חד פעמי, אבל בערוץ 1 מישהו השכיל להבין שלא משנה מה תעשה ואת מי תציב, האולפן שלהם תמיד ייראה כמו מעון פנסיונרים בגבעתיים. בוני גינצבורג נראה משוחרר בהרבה כשהוא בהיכל (אם כי לא כמו בימי יוני העליזים, עם הג''ינס, האבזם הענק בחגורה והכורסאות המזעזעות של צ'רלטון). במשחקי החוץ של מכבי נצטרך לסבול את החדר הקלאוסטרופובי, שגינצבורג יושב בו כלוא כאסיר ציון וכל החן של גילי שם טוב מתמסמס בגוונים הכחולים אפרפרים, אבל ביד אליהו הם נראו ממש כמו... כמו... כמו ערוץ טלוויזיה במאה ה-21. אשכנזי לא הבריק מדי והשאלות ששלח לשמעון מזרחי היו כהגשה להנחתה, אבל אחרי לייזי גורדון וחליפות הסנדק שלו, הכל עדיף.

אלא שהצוות גינצבורג-אשכנזי כמוהו כמשחקי האימון של מכבי בארה"ב: הם מעניינים עד גבול מסוים, כשרק ההארד-קור, אלה שבאמת רוצים לנבור בפרטים הקטנים, רואים אותם באישון הלילה והשאר הולכים לתפוס תנומה או לעשות סידורים עד שהדבר האמיתי יתחיל. כשכדור הפתיחה נזרק, האוזניים נזדקרו אל הצמד אלי סהר ועמית הורסקי.

כשהורסקי הוכרז לפני מספר שבועות כמי שישדר את משחקי מכבי השנה ביורוליג, געשו (יחסית) מדורי הברנז'ה. הדעות נחלקו בגדול לשניים: אלה שחושבים שהורסקי משעמם ואלה שכבר לא יכלו לשמוע את יהורם ארבל, שאמנם נותר בשיאו בהרבה תחומים אחרים, כמו כדורגל וג'ינגלים ברדיו, אבל בכדורסל ביישה זקנתו את נעוריו. השאלה הייתה איך ייכנס ה"שדר הצעיר" וה"בחור הטוב" למשבצת של הפריים טיים. את סהר אין צורך להציג. איכשהו ידעתי שברגע שהוא יאמר שמלאגה לא מסוגלת לקלוע מבחוץ הספרדים יתפרו שלשות כמו מטורפים, אבל בגדול זה היה אותו פרשן שהיה לצידו של ארבל. השאלה הייתה מה יהיה עם הורסקי. והאמת? הוא היה בסדר פלוס. לא מדהים, לא יותר מדי דרמטי אבל בהחלט הולך יד ביד עם השידור ומעביר שעתיים די מהנות של צפייה.

קהל מעלה לעתים קרובות את איכות השידור, והורסקי הרגיש טוב על הרקע של היכל מלא ביד אליהו. מונוטוניות של שדר מורגשת ברגעים מתים, ובמשחקי כדורסל של מכבי אין הרבה כאלה. הורסקי מרבה לשדר את משחקי החוץ של נבחרת ישראל, ועם כל הכבוד, להלהיב את הצופים בבית עם ההדים של 3,000 אסטונים מנומנמים או שריקות בוז של כמה אלפי רוסים נרגנים זה לא משהו שקל לעשות. יש כאלה שיצליחו להרים צעקה ענקית גם מהדממה הכי גדולה ביקום (את "ככה לא בונים חומה" ארבל לא היה הופך למותג אלמלא ההלם של אצטדיון ר"ג), ויש את אלה שיצליחו לדכא גם את האווירה הססגונית ביותר (יואב לימור במונדיאל). הורסקי נמצא אי שם באמצע. הוא נותן לשידור לזרום, נעזר בפרשן מנוסה שיודע היטב את העבודה, נמנע מטעויות (אין לו את ה"כן, לא, כן" של ארבל) ובסך הכל ממש לא מפריע וטוב בהרבה מהציפיות העגומות שנבנו סביב עמדת השידור. הציון למכבי אחרי המשחק הזה עדיין לא ברור, אבל לשידור בהחלט ניתן לתת "עובר".