פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דרדר במדבר: המלאכיות של קקטוס

        הדרדר הקוצני מאריזונה נזהר מהכללות, הלך למשחק מכללות והביא לכולנו תמונות משוכללות. וחוץ מזה גם מתרגז מפילדלפיה ומקליבלנד

        אחד הדברים שאתה מגלה כשאתה כותב טור הוא איזה דברים מצליחים לגרום לקוראים לאהוב אותך (בעיקרון, כל איזכור של בחורות), ואיזה דברים מסוגלים לגרום לאנשים לקפוץ מעורם. כבר כמה שבועות שאני מקבל תגובות מאנשים, גם בטוקבקים וגם באמצעים אחרים, שאני נוטה מדי לעשות הכללות ולסטריאוטיפים. באמת שאין לי מושג למה אנשים אומרים את זה, אבל אני מבטיח שמעכשיו אני אנסה למתן את ההבחנות שלי ואמעיט בהכללות ככל האפשר, למרות שברור לי מראש שעדיין הטוקבקיסטים יאכלו אותי. טוב, זה כי לכולם יש כזה קטן.

        אם נחזור למה שעושה אנשים מרוצים, כמו רוחמה אברהם, גם המדור חושף את הצד הפופוליסטי שבו ונותן לכם את ליטרת הבשר החודשית שלו, רק תמתינו בסבלנות. השבוע חזרתי לסאן דבילז סטדיום למשחק הבית הרביעי של אריזונה סטייט, והפעם לקחתי איתי חבר לעבודה, במקום את י' שהלכה לעשות שופינג (כמו שבנות עושות, אתם יודעים. בלי לעשות הכללות, כמובן). הקבוצה שהגיעה לבקר השבוע היא סטנפורד, קבוצה שבעברה ידעה ימים גדולים והוציאה מתוכה שחקנים גדולים כמו ג'ון לינץ' וגם איזה לוזר אחד בשם ג'ון אלוויי (הנה, הבטחתי לעצמי עכשיו לפחות 5 תגובות זועמות של אוהדי דנבר. מה זה משנה, ממילא כולם מהמרים כושלים) אבל היום לא נשאר מתוכנית הפוטבול שלה יותר מדי. מדובר בקבוצה שעוד לא ניצחה משחק השנה ואיבדה את הק"ב שלה לשארית השנה (לא שזה היה משנה לו הרבה - הכרוז קרא לפציעה שלו - "מסיימת קריירה", מה שאומר שעתיד גדול לא ממש ציפה לו, בכל מקרה).

        אז כמו שאתם מבינים, המשחק פה לא היה הסיפור. הסן דבילז, שהם באמת לא מאריות הליגה (ולראיה, אפילו USC ניצחו אותם, אם כי בקושי) גמרו את המשחק בערך ברבע הראשון ולפרקים זה היה נראה כמו משחק בין קבוצת תיכונים לקבוצה מקצוענית. היו רגעים שחשתי רחמים כנים על הק"ב הנחמד של הקארדינלס, שכמאמר המשורר, הוא כמו שחקנית פורנו מתחילה - הוא יודע שהוא הולך לחטוף הוא רק לא יודע מאיזה חור. באופנסיב ליין, כמובן.

        הנה אני (הום) קאמינג

        האירוע, אם כן, לא היה המשחק, אלא מה שהתרחש מסביבו, פסטיבל שלם שהאמריקאים קוראים לו "הום קאמינג". החיבור של האמריקאי לקולג' בו למד, האלמה מאטר שלו (משחקים אותה אינטיליגנטים האמריקאים האלה עם הלטינית) הוא חזק מאוד ומזכיר לעתים את החיבור של הישראלי ליחידה הצבאית שלו. וכך, כמו במילואים, פעם בשנה בוגרי האוניברסיטה חוזרים לכינוס מחזור שכולו אוכל שתיה ומסיבות. לא סתם נבחרה סטאנפורד להיות השטיח בסוף השבוע הזה, כי כמו שהסביר לי בוגר מסוים של USC, אם אתה רווק והקבוצה שלך מנצחת בסוף השבוע של ההום קאמינג, אתה הולך לחגוג. האמת, גם אם הקבוצה שלך לא תנצח אתה כנראה תחגוג. אם חושבים על זה לעומק, כדי לחגוג ביום של משחק הדרישות הן באמת מינימליות. דופק יספיק.

        חובבי פוטבול מקצועני בארץ תוהים על החיבה האמריקאית לפוטבול המכללות, איך משחק שלפעמים מתדרדר לרמות נמוכות להפליא מצליח להדביק כל כך הרבה אנשים. ביקור אחד במשחק מצליח לפזר את רוב התהיות. מדובר, חד וחלק, במסיבת הפנויים-פנויות הגדולה ביקום, והפנויות? בוא נגיד שהן לא בררניות במיוחד. שמש קופחת של אריזונה או לא, כמות הבשר החשוף שנראתה במשחקים שנכחתי בהם היתה יכולה לסנוור אפילו את סטיבי וונדר. לפעמים נדמה שארון הבגדים של בנות ASU מורכב מתחתונים וגופיות בלבד, כולם בצהוב ובורדו, כמובן. ואני לא מגזים בכלל. איך הגדיר את זה חבר אחר לעבודה - אני מסוגל להבין איך הבחורות מצליחות ללמוד שם, אין לי מושג איך הבנים מצליחים. ואם העורך החביב שלי יפרסם את התמונות ששלחתי לו, נראה לי שפוטבול המכללות יצבור לעצמו עוד כמה אוהדים חדשים.

        הייתי יכול להמשיך לספר לכם על המסיבות של ההום קאמינג (הייתם רוצים, הא?) אבל אני רוצה לעצור פה ולהתמקד בעוד מסורת אחת שנוגעת לסוף שבוע הזה. הסטודנטים האמריקאים, ואני לא מכליל פה בשום צורה כמובן, הם בסופו של דבר ילדים קטנים. כשאתה הולך לאוניברסיטה בגיל 18, הקולג' הוא במידה רבה המשך ישיר של התיכון. ככזה, גם בקולג' נשמרת המסורת של מלכי הנשף שאנחנו מכירים מסרטי הנעורים למיניהם, וכחלק ממצעד שנערך בסוף השבוע של ההום קאמינג מוכתרים מלכי ומלכות הנשף של כל אחת מהשכבות, שאחר כך גם זוכים לצעוד באיצטדיון במחצית המשחק כשהם לבושים בפרוות וכובעים. אם בתיכון מדובר בדרך כלל בצמדים של שחקני פוטבול ומעודדות (משהו כמו כדורגלנים ודוגמניות בארץ, רק עם יותר אינטליגנציה), הרי שבקולג' אתה זוכה בסטטוס, לפחות איפה שאני הייתי, על סמך ההישגים האקדמאיים שלך. התוצאה של זה היא, שעל הדשא צעדו הבחורות היחידות באוניברסיטה שלא היו יכולות להרשות לעצמן ללבוש מה שהחברות שלהן לבשו באותו יום. לא מחזה קל לצפיה. למזלי היה את המעודדות שיסיחו את דעתי, ובמיוחד את הבחורה הנחמדה שעומדת באמצע המגרש וזורקת את המקל לשמיים. אני תמיד תוהה אם היא מקבלת מלגה בשביל זה. בכל זאת, מדובר במיומנות נדירה למדי.

        איפה משיגים מתורגמן לויק?

        טוב, אם לא נדבר על פוטבול לא נקבל משכורת, אז בוא נדבר על קצת על המחזור האחרון. ואיזה מחזור זה היה, מהמשובחים שנראו העונה. הקאמבק של פילי מול טמפה ואז הפילד גול המדהים מקיבינימט, המשחק הצמוד בין הפנת'ארס לבנגלס, המותחן בין קנזס לסן דייגו ומעל כולם - השאט אאוט המטורף בין אטלנטה לפיטסבורג, אולי המשחק הטוב ביותר העונה, שלמזלי גם שודר על המרקע שלי.

        כבר דיברתי פה בעבר על מייקל ויק והפאלקונס אבל אני מוכרח להודות שהשבוע התייאשתי סופית מלהבין את הבחור. באמת, כבר יותר מארבע שנים אנחנו רואים אותו נאבק להצליח להשלים מסירה ופתאום הוא נראה כמו פייטון מאנינג וזורק ל-4 ט"ד? השאלה הגדולה פה, האם מדובר ב'פוקס' בשילוב עם הגנה שחסרה את ג'ואי פורטר או שאנחנו רואים תחילתו של תהליך.

        הנקודה החשובה במשחק, לטעמי, היתה שויק נראה כאילו הוא באמת מתכוון למסור ולא חושב בכלל על אופציית הריצה - דבר שבעבר היית רואה אצלו כמעט כל מהלך. אם המאמנים של אטלנטה יצליחו להחדיר לראש הקשה של ויק שככה, ורק ככה, הוא יוכל לנצח משחקים, וישתמשו באופציית הריצה שלו רק כשקלו כל הקיצים - אולי אטלנטה תצליח לממש את הפוטנציאל שלה. פיטסבורג? אם ביג בן היה חכם ולא היה מנסה להרוג את קבוצת הפנטזי שלי השבוע, אולי העונה שלהם היתה עוד בחיים.

        הנה שאר אבחנות השבוע:

        - אם יש מגיע בספורט, אז הגיע לטמפה לנצח את המשחק הזה מול האיגלס. או, ליתר דיוק, הגיע לפילי להפסיד אותו. כשמאמן קורא מסירה אחרי מסירה ומסרב בתוקף ללמוד מטעויות העבר, זה היה רק צפוי שבסוף הוא ישלם על זה. קשה לי להביע במילים כמה קריאת המהלכים של האיגלס מרגיזה אותי. אתה משחק נגד קבוצה בלי משחק התקפה למעשה (נו אופנס לאלפי האוהדים של טמפה בארץ), כל מה שאתה צריך הוא להעביר את הזמן ולשים ט"ד מדי פעם ומה אתה עושה? ממשיך לזרוק אינטרספשנס לידיים של היריב. רק תסתכלו על דנבר - אולי ההתקפה שלהם מגעילה (מה אולי? בטוח) אבל הם באו לקליבלנד ועשו את המינימום כדי לצאת עם הניצחון על ידי זה ששמו את הכדור בידיים של הרצים שלהם. כמה מסובך זה כבר יכול להיות?

        - קליבלנד עצמה היא עוד קבוצה שהצליחה לעלות לי על העצבים השבוע. בעיקרון, זאת קבוצה שבאמת לא מענינת לי את קצה השערה שעל פדחתי השמאלית, אבל לצערי הרץ שלהם אצלי בקבוצה ובגלל שבוע הביי נאלצתי לעלות איתו ולכן גם לעקוב אחריו. מילא פילדלפיה, שיש להם תותח כמו דונובן מקנאב בק"ב, שמרשים לעצמם לזרוק 3 מתוך 4 דאונס. אבל איך לעזאזל קבוצה כמו הבראונס עם ק"ב בינוני, במקרה הטוב, כמו צ'רלי פריי יכולה להרשות את זה לעצמה? היתרון של דנבר במשחק לא עלה על 17 נקודות אף פעם, איך מאמן שמכבד את עצמו יכול לקרוא מסירה 3 ו-4 דאונים רצוף?

        פייטון וקשיחות הולכים ביחד

        - ומקבוצות שמעצבנות אותי לאחת שעושה לי נעים בגב. הדבר הכי יפה בפוטבול הוא לא טריק פליי מורכב, אלא דווקא המהלכים הפשוטים. אחד כזה היה לקולטס ביום ראשון, שבו הם בודדו את מרווין האריסון בסלוט כשהם במרחק יארדים בודדים מהאנד-זון, נתנו לו להשתחרר ואז מסירה קצרה מפייטון מאנינג - 6 נקודות לאבא. היופי במהלך היה, שכמה דקות מאוחר יותר הקולטס הגיעו לאותה עמדה והריצו את אותו פליי בדיוק בתוצאה זהה. לפעמים, וזה לקח שחלק גדול מהמאמנים בליגה עוד לא למדו, לא חייבים להתחכם כדי להצליח.

        - עוד מילה קצרה על פייטון מאנינג - מאז פינוי הרצועה לא ראיתי מישהו חוטף מכות כמו שפייטון חטף במשחק מול הרד סקינס. היה עליו סאק שבו הגוף שלו התקפל לשתיים, רק בכיוון הלא נכון. כשהייתי עושה את אותו דבר לבובות הברבי של האחיות שלי (אל תשאלו) הן נשברו. פייטון? חזר לסנאפ הבא כאילו כלום. כל שבוע אני לומד להעריך מחדש את הקשיחות של הבחור הזה, מי יודע, אולי אפילו לסופרבול הוא יגיע פעם.

        - זה לא סוד שג'ייק דלהום הוא אחד מהק"ב החביבים עלי בליגה. הוא מסוג הק"ב שינצח לקבוצה שלו את המשחק אבל בשניה אחת גם יפסיד אותו, כמו שנוכחנו לדעת בפעם המי-יודע-כמה ביום ראשון מול סינסי. האיבוד בדקות האחרונות של ג'ייק, שאיבד את כינוי ה"גבר גבר" לק"ב של טמפה, נדמה כי שם חותמת סופית על התווית של דלהום כק"ב שעולה לקבוצה שלו במשחק. בזמן האחרון יש מין טרנד כזה לדבר על ק"ב סולידיים, סטייל בראד ג'ונסון או טרנט דילפר של לפני כמה שנים, שלא יפריעו לקבוצה שלהם לנצח. יכול להיות שאני רומנטי משהו פה, אבל אני עדיין אקח ק"ב כמו דלהום על פני בראד ג'ונסון אני גיבן סאנדיי. אני תמיד אעדיף את השחקן שמנסה לנצח לקבוצה שלו משחקים מאשר את זה שמפחד מטעויות. מצטער, זה אני.

        - בטור הראשון של העונה קראתי לברט פארב לקום ולפרוש, ואני מאמין שהפניתי קריאה כזו גם לחצי מהשחקנים האחרים בליגה בשלב זה או אחר. היום אני רוצה להפנות קריאה הפוכה - טיקי, בבקשה - תישאר, תישאר תישאר!

        - יש לי הרגשה שעוד לא ראינו את שירת הברבור של דרו בלדסו בדאלאס, בעיקר כי אופציית טוני רומו לא נראית לי כזאת קוסמת, אבל מה שלא יהיה, מהעונה הבאה בלדסו ייצטרף אחר כבוד למועדון הק"ב המבוגרים שיושבים על הספסל בתקווה שהק"ב הצעיר ייפצע. זה לא מקום רע להיות בו ואני בטוח שקורט וורנר יכול לתת לו טיפ או שניים. בכל מקרה, זאת הזדמנות טובה להגיד תודה לבלדסו, שחקן ענק ובן אדם עוד יותר ענק שאפילו כשהוא לא במיטבו תמיד נתן את כל הלב על המגרש. כל מי שראה אותו זורק את עצמו לכיוון הגול ליין בט"ד הראשון של דאלאס במאנדיי נייט, יודע על מה אני מדבר. בתור אחד שנהנה הרבה וסבל לא פחות מהתקופה של בלדסו בניו אינגלנד, אני רק יכול להגיד שקלאסות כמו בלדסו כבר כמעט ולא רואים היום.

        - מה שמזכיר לי - טיקי, אל תלך!

        - האבחנות של השבוע מסתיימות, בנוהל הרגיל, בתלונה. לא משחק אחד ולא שניים ראיתי השבוע שבו ראנינג בק פרץ לקו השני של ההגנה, רק כדי לראות את הרסיבר עומד ומסתכל עליו במקום לחסום בשבילו. המקרה הבולט היה בט"ד המרשים של ווסטברוק ל-50 פלוס יארד שבו התרומה העיקרית של רג'י בראון למהלך היה לקפוץ על הכתפיים של ווסטברוק בסופו. נכון, כולנו יודעים שאתם פרימדונות, ואף אחד לא מצפה מכולכם להיות היינס וורד, אבל תעשו כאילו לפחות אתם מנסים לחסום, הא?

        וינס, אייכה?

        הציטוט של השבוע מגיע מתוכנית הבוקר שאני מאזין לה בדרכי לעבודה ושהשבוע השדר בה עסק בתחזיות לעתיד. הנה מה שהיה לו להגיד על הקרדינלס:

        "אני חוזה שדניס גרין יפוטר עוד לפני סוף השנה האזרחית. לא סוף העונה, סוף השנה. למעשה, המאמן היחיד שיכול להציל כרגע את האריזונה קרדינלס, חי או מת, הוא וינס לומברדי. קחו את הארון שלו ושימו אותו על הסיידליינס ותנו לו לאמן. ממילא כרגע, רק כוחות על טבעיים יצליחו לגרום לקרדינלס לנצח".