ההזדמנות של הישראלים

בחורף שעבר, כשמייסיאו באסטון היה הראשון שאזר אומץ והכריז על "סוף העידן הנוכחי במכבי", כבר אפשר היה לפצוח בסיכומים ולמקם את השושלת האחרונה ברצף ההיסטורי של המועדון: הגביע הראשון, ב-77', היה הסיפתח לתור הזהב של מיקי-מוטי; אחר כך בא, עם הרבה פחות הצלחות, עידן ג'מצ'י-מגי, ולאחריהם העשור של קטשפר והנפלד. הגלגול האחרון של האימפריה, זה ששלט בשמי היבשת בהדרכת פיני גרשון, הוא הראשון בתולדות המועדון שלא זוהה, ובוודאי שלא הונהג, על ידי שום שחקן ישראלי מוביל. העידן שבאסטון דיבר על קיצו היה שייך לו, ובעיקר לפארקר, שאראס ו-וויצ'יץ'. הישראלים היו שם בעיקר כדי לנופף מגבות מהספסל ולמכור מנויים.

מוקדם לדעת אם מה שמתחיל היום נגד מלאגה הוא שושלת חדשה או עונת מעבר אפורה. מה שברור הוא שזו הזדמנות עבור השחקנים הישראלים, שספק אם תחזור בקרוב, לשוב למרכז הבמה ולגרום לכך שבדפי ההיסטוריה העידן הבא של מכבי ייקרא גם על שמם. יש הרבה ישראלים מוכשרים, אבל בשנים האחרונות אף לא אחד מהם צמח להיות שחקן מוביל במונחי יורוליג או אפילו הנבחרת, כמו שנחשף באורח מכאיב בקיץ האחרון. מה שלא יקחו השנה יותם הלפרין, ליאור אליהו וגם טל בורשטיין - אחרי שיחזור מהפציעה, הם כנראה כבר לא יקחו אף פעם.

מכל בחינה התנאים למנהיגות ישראלית חדשה בשלים עכשיו מתמיד: נוון ספאחיה, בניגוד גמור לפיני גרשון, דוגל ברוטציה רחבה שנותנת גם לשחקן ה-11 הזדמנות להתבטא. גרשון העמיד בתחילת כל עונה סגל רחב בעיקר כדי לבטח את עצמו מפני פציעות ולהעביר את הזמן במשחקים נגד גבעת שמואל, אבל בזמן אמת האמין בשיתוף שמונה שחקנים לכל היותר. ספאחיה ביקש מההנהלה קאדר של 12 שחקנים והוא כנראה מתכוון להשתמש בהם. שלא לדבר על זה שהשולחן נקי ממשקעי והשפלות העבר שהיו מנת חלקו של כל מי שישב על הספסל של גרשון. תשאלו את יניב גרין.

גם החוק הרוסי יעבוד לטובת הישראלים - בליגה שניים מהם יהיו על המגרש בכל רגע נתון, אמצעי מניעה בדוק נגד חלודה. הכל פתוח, אם כך, והרשות נתונה. עבור יותם הלפרין וליאור אליהו העונה הזאת היא לא רק מבחן באשר ליכולתם להיות שחקנים משמעותיים בקבוצת יורוליג יומרנית, אלא גם מבחן קבלה אחד ארוך לשורות האן.בי.אי. אליהו הבריק בחלק ממשחקי ההכנה ובגביע נגד אשקלון, אבל כדאי לזכור שעד היום הוא לא הוביל שום קבוצה משמעותית וגם לא את הנבחרת, ושבעיות היסוד במשחק שלו נותרו בעינן: הגנה קלושה, קליעה בינונית מבחוץ, פיסיות במינונים נמוכים. גם יניב גרין, למי ששכח, התחיל את הקדנציה במכבי בסערה גדולה (במשחק בקובנה נגד ז'לגיריס) ונעלם מייד אחר כך.

גם את הלפרין - שהספיק לצבור הרבה יותר קבלות מאליהו - עדיין אופפים כמה סימני שאלה, בעיקר במישור המנטלי. ליותם יש נטייה לחכות שהמשחק יגיע אליו. אלא שהמשחקים, בעיקר במכבי, לא תמיד מגיעים.

שרון ששון יצטרך להתאמץ מאוד כדי לשחזר את עונת הסיפתח המשובחת שלו, בהיעדר האינטליגנציה של כוכבי העידן הקודם שידעו להביא אליו את הכדור לקליעה במקום ובזמן הנכונים; וטל בורשטיין, חוץ מעננת הפציעה, יצטרך להוכיח שאחרי הרבה שנים בתפקיד האיש האפור הוא יכול למצוא מאגרים עלומים של כריזמה ולצעוק "אחרי". במלים אחרות, העונה הקרובה של מכבי, בכל הנוגע לישראלים, היא מעין תכנית ריאליטי מסוגת "דרוש מנהיג". צריך מידה רבה של אופטימיות כדי להאמין שאחד כזה יימצא. אם זה יקרה אלו יהיו הפעם חדשות טובות לא רק למכבי, אלא לכל מי שמחזיק אצבעות לכדורסל הישראלי.