היא שוב חוזרת

1. זר לו נקלע למדריד יכול לאבחן בקלות יחסית, כי האהדה לריאל אינה חלק מהדנ"א של העיר. היא טבועה במערכת הדם הפרטית של כל אוהד, אולם לא זורמת בעורקי החיים העירוניים. זאת כמובן בניגוד לברצלונה, שם הזיהוי בין הקבוצה לרחוב מוחלט - שניהם ואריאציות על אותו נושא.

בבירה המצב שונה. האווירה אתמול בבוקר בשוק לה לאטינה המפורסם במדריד, שעות לפני הסופר קלאסיקו, היא של "תכונה באוויר". לא יותר. מי שיטען כי ההבדל בין ברצלונה למדריד נובע מהעובדה שהאחרונה מאכלסת שתי קבוצות גדולות, מתעלם מהשוני שקיים בין שתי הערים בגישה למשחק. העדות המובהקת לכך היא בהיררכיה בה מסודרים העיתונים בדוכן אופייני במדריד: במרכז העיתונים היומיים, ובשוליים, אם בכלל, יומוני הספורט. בבארסה זה לא היה עובר.

הקטלאנים מתייחסים לכדורגל כאל טקסט פוליטי ולסופר קלאסיקו כאל מניפסט השחרור הלאומי שלהם. על כן קשה לדמיין שחקן קטלאני שהיה אומר ערב המשחק "צריך לזכור שזאת התמודדות שעדיין לא קובעת שום דבר", ממש כפי שגוטי אמר בסוף השבוע ל"אל פאיס".

2. אבל להגיד לאוהדי ריאל שהסופר קלאסיקו לא קובע דבר, זה כמו לומר למים לא להיות רטובים. לכן, לא ברור אם האמירה של גוטי הגיעה מתוך ניסיון להנמיך ציפיות, או שהיא סימפטום לדימוי עצמי נמוך. מה שברור הוא שריאל הנוכחית צריכה לחזור ולחשוב על עצמה כעל קבוצה גדולה. הכי גדולה שאפשר להיות.

הבלוק שבנה קאפלו במרכז המגרש, קנאברו-אמרסון-דיארה, אטום לכל מה שמגיע מולו ומשחרר את רוביניו לעשות גדולות ונצורות בצד שמאל. והוא עושה. כמו הנעליים הצהובות בגון זוהר, איתן עלה אתמול, כך גם הדריבל האינסופי שלו מעורר אנטגוניזם תחילה, אך כשבוחנים את התוצאה הסופית מתחילים לחשוד שחתיכת העור הצהבהבה מפרישה חומר קסום. לאור המצ'-אפ שנראה אתמול בברנבאו, לא יהיה מוגזם לומר שרוביניו הוא הרונאלדיניו החדש.

3. מפעים לראות את עוצמת השנאה לה זוכה רונאלדיניו במדריד. כל בעיטה חופשית שהוא מחמיץ; כל מסירה שלא מגיעה ליעדה; כל דרישה לעבירה אחרי עוד פצצה שאכל מאמרסון מולידות שריקות בקנה מידה אקסתטי. בין אם זאת שנאת מצליחנים מזוקקת מהסוג המוכר בכל העולם ובין אם זו שמחה לאיד על ירידת קרנו של מספר 10, מוטב להם למדרידאים שיוותרו על הטקס. גם הוא, כמו ההתבטאות של גוטי, מסגיר רגש נחיתות של מי שאמורים להיות בצד שלועגים לו ולא להיפך.