הצד המואר של הירח

באו: מרכוס בנקס (שחקן חופשי, ממינסוטה), ג'ומיין ג'ונס (שחקן חופשי, משארלוט), אריק פיאטובסקי (שחקן חופשי משיקגו), שון מארקס (שחקן חופשי מסן אנטוניו), וכמובן אמארה סטודמאייר (שהחמיץ 79 משחקים בגלל שני ניתוחי ברכיים).

הלכו: טים תומאס (שחקן חופשי, עזב לקליפרס), אדי האוס (שחקן חופשי, עזב לניו ג'רזי).

חמישייה: סטיב נאש, ראג'ה בל, שון מריון, בוריס דיאו קרט תומאס (סטודמאייר).

ספסל: ליאנדרו ברבוסה, בנקס, סטודמאייר (תומאס), ג'ומיין ג'ונס, ג'יימס ג'ונס.

מאמן: מייק ד'אנטוני (מתחיל את עונתו השלישית המלאה כמאמן ראשי).

מאזן העונה שעברה: 54 ניצחונות ו-28 הפסדים (מקום שלישי במערב).

אולם: יו.אס איירוויס סנטר (18,422 מקומות).

העונה שעברה הייתה עונה הרואית. אמארה, שהראה לכולם בפלייאוף לפני שנתיים שהוא עשוי להפוך לשחקן ההתקפה הטוב בליגה, נפצע במחנה האימונים שבוע אחד בלבד אחרי שחתם על הארכת חוזה בשווי 86 מיליון דולר, עבר ניתוח מסובך בברך, והשאיר חור בעמדת הפאוור פורוורד. באמצע העונה הוא ניסה לחזור, אבל אחרי שלושה משחקים בלבד נאלץ לעבור ניתוח בברך השנייה, והמשך הקריירה שלו עמדה בסכנה.

צרפתי אחד, מישהו בשם בוריס, שהגיע כתוספת בטרייד ששלח את ג'ו ג'ונסון לאטלנטה, קיבל הזדמנות לפתוח ופרח בהתקפה הקבוצתית והמהירה של פיניקס. אמרו עליו שהוא רך, הססן וחסר עמדת NBA טבעית (באטלנטה הפכו אותו לרכז), וייתכן כי הוא נראה גמלוני, אבל הידיים הארוכות והרגישות, יכולת הכדרור המצוינת, ומעל הכל חוכמת המשחק המרשימה הפתיעו את כל שחקני הליגה וזיכו אותו בתואר השחקן המצטיין. ההססנות הפכה לקבוצתיות (6.2 אסיסטים למשחק), הטווינריות הפכה לרב גוניות (6.9 ריבאונדים, ותפקוד בארבע עמדות שונות על המגרש), והאדישות התגלתה כקור רוח (העלה את הממוצעים בפלייאוף, ואף קבר את סל הניצחון במשחק הראשון בגמר המערב).

ראג'ה בל הגיע מיוטה כדי למלא את העמדה של ג'ו ג'ונסון וקוונטין ריצ'רדסון, שעזבו/הועזבו, ובעזרתו של נאש וההתקפה הפורה והמהירה של פיניקס הוא פרח - קלע ב-44 אחוז מעבר לקשת (מקום שלישי בליגה. במקום השני יושב ברבוסה), נתן הגנה על הכוכב בצד השני, הראה ווינריות עם סדרה הרואית מול הלייקרס (בעודו שומר על קובי) ושלשה שהצילה לקבוצה את העונה בסדרה מול הקליפרס, והפציעה שלו נגד דאלאס בסופו של דבר רק הדגישה את החשיבות שלו.

השחקן השלישי שהתעלה היה טים תומאס, ששוחרר על ידי שיקגו באמצע העונה אחרי שלא שיחק דקה אחת, וקיבל הזדמנות להעלות את מניותיו במדבר בשנת חוזה. תומאס היה הבטחה גדולה במילווקי, אך מעולם לא מימש את הפוטנציאל שלו. גם בניקס, כמו רבים וטובים לפניו, נעלם. היו שאלות רבות לגבי האופי שלו, אבל לפתע התברר תומאס התברר כאס של הפלייאוף, כשקלע שלשה אחרי שלשה נגד הלייקרס (כולל סל ניצחון במשחק החמישי, שמנע הפסד בחמישה משחקים) והקליפרס, וקשה להאמין שבלעדיו הקבוצה הייתה מעפילה לגמר המערב.

ליאנדרו ברבוסה, שהגיע לפיניקס בעונת 2003/4 כדי להיות הרכז המחליף של נאש, הוסט אשתקד לעמדת השוטינג גארד, ופרח. מייק ד'אנטוני הוא מסוג המאמנים שרגישים לשחקנים ולצרכיהם, והוא לקח אחריות על הניסיון הכושל שלו להפוך את הברזילאי לרכז. כמחליף בעמדה מספר 2 הוא הציג לראווה את יכולת החדירה שלו, את המהירות שחתכה הגנות על ימין ועל שמאל, ואת הזריזות שהפילה מגנים, ואת האתלטיות שאיפשרה לו לדלג כאיילה בשלושה צעדים על פני מגרש שלם.

מי עוד נתן עונה טובה בקבוצה? אה כן, סטיב נאש. מה עוד אפשר לומר על הקנדי הנפלא שלוקח שחקנים ששווים אלף דולר ומסדר להם חוזה יפה לעונה הבאה? פרחו תחתיו בל, תומאס, דיאו, האוס, ברבוסה, מריון, ומי לא בעצם. כל עונה ציפינו לפציעה או לדעיכה, אבל נאש, כמו נאש, משחק בעולם משלו. הוא העלה את ממוצע הנקודות שלו ל-18.8, שמר על האחוזים (51.2), המשיך לחלק בונבוניירות (10.5), ולקינוח שוב זכה בתואר ה-MVP ושוב סחב את הקבוצה לגמר המערב. והפעם בלי אמארה.

הפלייאוף החל עם פיגור 3:1 מול הלייקרס, שנראה שהבינו איך עוצרים את מכונית המירוץ שמולם, אבל בקבוצה הזו יש גם הרבה לב ואופי, והם חזרו מן הקבר כדי לקחת את הסיפור בשבעה משחקים, ועל הדרך מנעו דרבי לוס אנג'לסי מתוקשר. גם הקליפרס נפלו בשבעה משחקים, ואז, במקום הקבוצה המפחידה מסן אנטוניו הם קיבלו את הקבוצה עליה גברו בפלייאוף 2005, דאלאס.

אבל אחרי יתרון 0:1 בסדרה, הם כבר לא יכלו לנוביצקי ולג'וש האוורד, שהכריעו אותם בשישה משחקים. עוד עונה של גרוש ולירה, בה הסאנס חוזרים הביתה עם הכבוד, אבל ללא הנקודות.

מדד הכיף:

אם המדד הוא בין 0 ל-10, פיניקס מגיעה ל-12. הסאנס הדביקו את כל הליגה בקדחת הסמול בול המהיר שלה, וכיום חצי מהקבוצות מבינות שבהיעדר סנטרים דומיננטים, הפתרון הוא לנסות לעקוף את ההגנה בזכות מהירות ואתלטיות. והשנה, תאמינו או לא, פיניקס מתכוונת לשחק מהר עוד יותר, עם הרכז הזריז מרכוס בנקס, שהגיע ממינסוטה ויהיה המחליף שלעולם לא היה לנאש. בנקס אולי אינו רכז קלאסי כמו נאש, אבל הוא שומר טוב ממנו (מזכיר בלחץ שלו על הרכזים היריבים את דרק שארפ), ויודע ללחוץ על הדוושה וויד' דה בסט אוף ד'ם. בשנתיים האחרונות בכל פעם שנאש לא היה על הפרקט המשחק נתקע, אף אחד לא קיבל כדורים במקומות אליהם שהוא רגיל, ולא היה מי שידחוף את כולם קדימה. בנקס אמור לשמור את מד המהירות גבוה בדקות בהן הקנדי ינוח.

ואמנם הסמול בול הפך לאופנה, אבל אין כמו המקור. יכולת המסירה והאינטליגנציה שיש בקבוצה ישאירו את הסאנס צעד אחד לפני כולם באיכות הכדורסל הנמוך כמו גם במדד הכיף.

הבעיה העיקרית של השמשות, כידוע, היא ההגנה. על נאש כבר אין צורך להרחיב, אמארה מעולם לא היה שחקן הגנה טוב במיוחד, והמשחק הפתוח מזמין התקפות מתפרצות. אבל, באופן מפתיע, יש לד'אנטוני כלים לשחק איתם הגנה גם כשכולם רצים לכל הכיוונים. יש לו אופציה להעלות חמישייה של בנקס, בל, ג'ומיין ג'ונס האתלטי, מריון, וקרט תומאס, ועל ידי כך לשנות כמעט לחלוטין סגנון משחק, עם סנטר כבד שאפשר להכניס כדורים פנימה. אם בתומאס עסקינן, הוא עבר עונה מאכזבת ומרובת פציעות. הציפיות ממנו ירדו (גם בזכות החזרה של אמארה), אבל כדאי לזכור שהוא נמצא באריזונה כדי לשחק יחד עם אמארה, והשילוב ביניהם בפנים יכול להפוך את פיניקס לקבוצה הרב גונית ביותר בליגה. אינשאללה.

מסקנה מכישלון המונדובאסקט:

שון מריון היה חסר מאוד לנבחרת ארה"ב באליפות העולם, כשהדברים הקטנים שהוא מביא (חסימות, חטיפות, קבוצתיות, והגנה) היו חסרים, כמו גם יכולת הריצה שלו למתפרצות והקליעה מבחוץ. המטריקב אולי לא יודע לייצר לעצמו מצבי קליעה, אך כמו שראינו באליפות העולם, משחק קבוצתי חכם מחפה על הכל, ומריון הוא שחקן מאוד קבוצתי, לפעמים אף יתר על המידה.

באופן כללי, ד'אנטוני מן הסתם הבין עוד לפני הכשלון את הצדדים החיוביים של הכדורסל האירופאי וניסה לשלב אותם ב-NBA. הוא הרי כיכב ואימן בבנטון טרביזו, שם ראה שקבוצתיות, יכולת הסתגלות ותחושת ביחד של קבוצה הם דברים שיכולים לדחוף אותה קדימה. והאווירה שיש בפיניקס לא קיימת בהרבה קבוצות בכדורסל האמריקאי המקצועני (גם סן אנטוניו ברשימה הזו).

מאמני ה-NBA הם, כמו המדינה בה הם חיים, שמרניים למדי, וד'אנטוני הראה אומץ ונועזות בבחירת השחקנים שלו, ובעיקר בגמישות העמדות על המגרש. הפרויקט שלו כבר הצליח, וכל מה שהוא צריך בשביל החותמת הסופית היא טבעת.

מועמד לפריצה:

בלי ניחוסים ועם הרבה שום ודפיקות על עץ, המועמד שלנו הוא כמובן אמארה סטודמאייר. כל מי שראה אותו בפלייאוף נגד סן אנטוני ב-2005 לא יכול היה שלא להתפעל ממה שהאמריקאים אוהבים לקרוא explosiveness שלו, שילוב של צעד ראשון, יכולת פריצה, אתלטיות, ניתור, וכדומה. הוא לא ספר את טים דאנקן, אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, ולא את סן אנטוניו כולה, אחת מקבוצות ההגנה הטובות אי פעם, כהעניש אותן שוב ושוב בפיק אנד רול עם נאש, וקלע כמעט 40 נקודות למשחק בסדרה.

הניתוח שעבר הוא ניתוח דומה לזה שג'ייסון קיד וכריס וובר עברו, וכדאי לזכור שמדובר בשני שחקנים שאיבדו את הדומיננטיות שהייתה להם לפני הניתוח. אבל בשל גילו הצעיר (24) הסאנס מקווים שהוא יחזור לכושר מלא עם הזמן.

מועמד לדעיכה:

גם כדי לבטל את הנאחס, שוב נציע את אמארה. כאבים לא מוסברים בברך ואיבוד הצעד הראשון מעיבים על החזרה שלו לסאנס. פיניקס היתה קבוצה טובה גם כשהוא לבש אזרחי, ולא ברור אם הוא יצליח להשתלב בצורת המשחק החדשה שנכפתה על פיניקס בעונה שעברה, בה נפלו להם כל הגבוהים כמו זבובים. במידה ולא יצליח לחזור השנה, יש סיכוי שלעולם לא נראה את האמארה שהכרנו, ונוכל ורק לדמיין איזה שחקן מפלצתי הוא יכול היה להיות.

תסריט אופטימי:

אם אשתקד פיניקס הגיעה לגמר המערב בלי אמארה, אז אין ספק שהתסריט האופטימי כולל אליפות. סטודמאייר חוזר לכושר שיא, קולע 35 נקודות למשחק, וזוכה בתואר ה-MVP יחד עם סטיב נאש (שבתורו שוב שיא למשחק בודד עם 35 אסיסטים). בשל העובדה ששבעה שחקנים של פיניקס חתומים לשנים רבות (נאש, אמארה, מריון, בל, דיאו, ברבוסה, בנקס) אחרי האליפות מגיע אליפות נוספת, ועוד אחת אחריה. תחי השושלת החדשה.

תסריט פסימי:

אמארה שוב נפצע, ופורש ממשחק הכדורסל כדי ללמוד תואר ראשון בפילוסופיה הודית. סטיב נאש מצטרף אליו אחרי עונה שבה גילו נתן את אותותיו. בלי השניים פיניקס הולכת לאיבוד, מסיימת במקום הרביעי במערב ומודחת בסיבוב הראשון.

תחזית:

בגלל סימן השאלה הגדול שאופף את עתידו של אמארה, נחלק את התחזית לשניים. במידה שסטודמאייר ייתן עונה סולידית ויחזור בסביבות פברואר לכושר (יחסית) מלא, אליפות היא ממש לא מילה גסה. במידה שיהיו לו הרבה עליות ומורדות, הקבוצה תוכל להסתדר בלעדיו רק עד גמר המערב.