החיים באמריקה, יודע כל ילד, נוחים מאוד. לפעמים נראה כאילו הם כמעט נוחים מדי. לאמריקאי מהמעמד הבינוני, עם עבודה בטוחה, אין יותר מדי דאגות על הראש והוא יכול להשקיע את מרבית זמנו הפנוי בטיפוח תחביבים מתחביבים שונים. במהלך טיול שערכנו ביוטה, למשל, נתקלנו בחבורת גברים שהסתובבה במדים מנומרים מכף רגל עד ראש אבל לא נראו בדיוק כמו אנשי צבא. לקח לנו כמה ימים והיתקלות בחבורה הזאת שוב כשהם נוהגים בפיק אפ עמוס בטרקטורונים כדי לקלוט שהרדנקים האלה משקיעים את מירב כספם וזמנם בציד חיות תוך כדי שהם מסתובבים מחופשים לצבאים. היו להם אפילו קרניים מלאכותיות זרוקות במושב האחורי. באמא שלי.
כל ההקדמה הארוכה הזאת לא באה למלא את מכסת המלים שהעורך שלי דורש, אלא להכין אותכם לביקור שהיה לנו השבוע אצל הבן דוד שלי מניו ג'רזי. נתחיל מההתחלה. כמו שש קבוצות השבוע, גם לי מגיע שבוע ביי, אז ארזתי את כובע הרד סוקס שלי (חייבים לעצבן את כל אוהדי היאנקיס, לא?), הרבה סוודרים וקפצנו לסופשבוע בתפוח הגדול. ניו יורק היא עיר מדהימה, באמת, אבל למצוא בה מקום לישון בלי לקחת משכנתא זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. בסופו של דבר, אם אתה לא רוצה לישון עם ההומלסים ברחוב, יש לך שתי אופציות ריאליות. הראשונה היא לשלם מחיר מופקע על חדר שחולדות חולות סרטן היו חושבות פעמיים לפני שהיו לוקחות אותו. השניה, אותה כל ישראלי שאני מכיר עושה, היא למצוא קרוב משפחה בעיר, כזה שסבתא שלך פגשה את דוד שלו על ספינת המעפילים מפולניה, ולהתנחל אצלו בסלון לכמה ימים. היית מעריך ששני ישראליים עם שורשים בכל יבשת בגלובוס בערך יצליחו למצוא קרוב אחד לפחות שגר בניו יורק רבתי? אז זהו, שלא. וכך, בלית ברירה, נאלצנו להוציא סכום שערורייתי על חדר בגודל התא של הארי פוטר, במלון עם מינוס כוכב באפר-ווסט סייד והשתדלנו לבלות בו מעט ככל האפשר.
אז קרובים בניו יורק אין לנו אבל מה שכן יש לי, כמו שכבר ציינתי, הוא בן דוד שגר בניו ג'רזי, ולמרות המרחק של הנסיעה מניו יורק לביתו, כאשר הוא הזמין אותנו להצטרף אליו ולאשתו לערב התרמה של עשירי דרום ג'רזי (כן, זה רע כמו שזה נשמע. בוא רק נגיד שזה האזור שחלק מצילומי הסופראנוס נערכו בו) לא היססנו, ולו כדי לבלות לילה אחד במיטה נורמלית. ופה אנחנו חוזרים לנקודה שבה פתחתי. את הדרך שבה חיים האנשים האלה באמת קשה לתאר. לקארל, הבן דוד המדובר, יש תחביב צנוע למדי - הוא אוסף מכוניות. בגאראג' שלו יושבים שני האמרים, שתי BMW מזן מאוד יוקרתי, אאודי TT ועוד כמה פורשה. כששאלתי אותו כמה מכוניות כבר יש לו הוא אמר שהוא חושב ש-16. הוא חושב. וזה כמובן בלי לספור את היאכטה הקטנה ("רק" 8 נוסעים) שקשורה לו למזח ליד הבית, לצידם של אופנועי הים, סירת מירוץ וסירת קרח. כן, יש כזה דבר. כמו שאמרתי - יותר מדי כסף והרבה יותר מדי זמן פנוי.
פעם ישראלי, תמיד שנורר
אבל מי אני שאתלונן? כי למחרת היום, אחרי שיום קודם הוא גילה להפתעתו שהבן דוד שלו מישראל חובב פוטבול, הציע קארל לקחת אותנו לג'איינטס סטדיום לראות את המשחק בין הג'טס לדולפינס, על חשבונו, כמובן. מה אתם חושבים? ברור שקפצתי על המציאה. עלינו על ההאמר (עם הנהג הפרטי, כמובן) ונסענו לביצות ניו ג'רזי לראות איך משחק פוטבול במדולנדס נראה. ובכן, בוא נתחיל מזה שהוא לא נראה כמו שום משחק שראיתי עד עכשיו. כבר יצא לי להיות נוכח במשחקי פוטבול בחוף המערבי, אבל אין מה להשוות בכלל את האווירה שם למשחק שנכחתי בו השבוע. אצטדיון מפוצץ באוהדים חמים (ומתודלקים היטב, מובן מאליו), כולם לבושים בירוק ואוהבים את הקבוצה שלהם למרות שהיא לא נראית משהו כבר כמה שנים. הדבר היחיד שהיה חסר שם זה היה מעודדות. כן, כן, לניו יורק ג'טס אין מעודדות, בקושי ארבע בנות חביבות שמנופפות בדגלים של הקבוצה כשהיא שמה נקודות על הלוח (מה שקורה בתדירות נמוכה למדי). ואחרי זה אוהדי הג'טס עוד מנסים לטעון למכובדות כלשהי.
כמו שבטח הבחנתם, אם זפזפתם למשחק בערוץ הפרטי של ה-AFC איסט (המכונה METV), המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה (אם להשתמש באנדרסטייטמנט של השנה) ועדיין, זה היה המשחק היחיד שראיתי השבוע ולכן תיאלצו לקבל ערימה של אבחנות שנוגעות רובן ככולן למשחק הספציפי הזה. ואם נדמה לכם שאני קצת חסר סבלנות לשתי הקבוצות ששיחקו שם, תזכרו רק שהמשחק נערך בטמפרטורה ממוצעת של פחות מ-10 מעלות ולא שתיתי בירה אחת כל הערב. הנה, מתחילים:
- ללהיות נוכח במשחק, בניגוד ללראות אותו בטלוויזיה, יש הרבה חסרונות - אתה צריך להתעטף בהרבה שכבות מחממות (או להתפשט עד לתחתונים, אם אתה בפיניקס), אתה צריך להצטופף עם הרבה אנשים שלא תמיד הם פסגת האינטלגנציה ותמיד יהיה איזה טמבל שיחליט לעמוד באמצע המהלך ולהסתיר לך. מה שכן, יש יתרון אחד גדול לנוכחות במגרש - אתה יכול לעקוב אחרי שחקנים ספציפיים, מאצ'אפים של רסיברים מול קורנרים, לבחון הגנות שונות ולא רק להתמקד במהלך המשוחק. אז כשנבעטה בעיטת הפתיחה קיבלתי החלטה לא לעקוב אחרי הקוורטרבק אלא יותר דווקא אחרי הרסיברים שלו ובדרך שבה הם מתמודדים עם ההגנה.
לצערי, אחרי פחות ממחצית נאלצתי לזנוח את האסטרטגיה הזאת. זה לא שזה לא מעניין, אבל ההתקפה של שתי הקבוצות הזכירה לי בחלק גדול מהמקרים משחקי יום שישי בספורטק שבהם הרסיבר רץ את המסלול (route) שלו, מסיים לרוץ אותו ואז מגלה שהק"ב עדיין עומד ומסתכל מסביב, ומתחיל לאלתר. לא ממש ספרתי את מספר הפעמים שזה קרה, אבל לדעתי 9 מתוך 10 נסיונות מסירה של הג'טס הסתיימו בדרדלה קטנה לראנינג בק או לרסיבר הקרוב, לרווח של 5 יארד, במקרה הטוב. אני זוכר בדיוק שלושה נסיונות מסירה מוצלחים של פנינגטון לטווחים שארוכים מעשרה יארד. למזלו של פני, שניים מהם הלכו לט"ד, בעיקר בזכות היכולת הנפלאה של קולס. אין לי מושג אם זה בגלל היד המנותחת של פני או פשוט בגלל שהרסיברים של הג'טס לא מסוגלים להשתחרר מהמגינים שלהם, אבל אני זוכר שרוב המשחק מה שחשתי היה תחושת רחמים על אוהדי הג'טס שהם ממש צריכים לעמוד ולעודד משחק מסירה פאתטי שכזה.
- לגבי התקפת הריצה, בוא נגיד רק שבכל פעם שצ'אד לקח את הסנאפ והסתובב אחורה כדי לתת אותו לקיוואן בארלו (או למחליף המעט יותר מוצלח שלו - וושינגטון) דממה מוחלטת השתררה באיצטדיון. עוד לא החלטתי אם זה בגלל הידיעה שמהמהלך הזה לא ייצא יותר מיארד במקרה הטוב, או בגלל שכולם עוצרים את הנשימה מחשש לפאמבל.
- פעם אחת אחרונה - לניו יורק ג'טס אין מעודדות. זהו.
שלום כיתה א'
- מה שכן יש לג'טס זאת קריאה ייחודית לאוהדים שלהם. פעם בדקה בערך, בהנהגתו של אוהד קירח בכובע כבאים, כל הקהל פורץ בבת אחת בקריאות "ג'יי! אי! טי! אס!, ג'טס! ג'טס! ג'טס!". ברכות, אוהדי הג'טס, הצלחתם לדחוק את "אל אל ישראל" למקום השני ברשימת קריאות העידוד המטופשות ביותר בהיסטוריה. מצד שני, אולי הם פשוט מלמדים את האוהדים האנלפבתיים של הג'טס איות, לך תדע.
- עד עכשיו הרחבתי בעיקר על הניו יורק ג'טס ולא דיברתי מילה על החבר'ה מפלורידה, ולו כי באמת אין לי מה להגיד על היצור האומלל הזה שנקרא המיאמי דולפינס. שבוע שעבר, כשי' קראה את הכתבה, היא אמרה לי שזה לא בסדר שאני מדבר ככה על דובי גל וקורא לו מכוער, מה אם הוא קורא את הכתבה? אז היא צדקה. לא כי קראתי לגל מכוער, זאת עובדה (אוהבים אותך הרבה, אח שלי, אתה מלך) אלא כי העזתי להשוות את סיטואציית הק"ב במיאמי אליו. אפילו דובי גל לא ראוי ליחס כזה. שוב, סליחה.
- כשהסתיים המשחק, שאלתי את קארל אם הוא זוכר סאק אחד על הרינגטון, וגם הוא לא זכר, אז הלכתי ובדקתי בסטטיסטיקות הרשמיות. שום סאק. היו שלבים במשחק שהרינגטון פשוט עמד בפוקט 8, 9 ו-10 שניות בלי שאף מגן בירוק יתקרב אליו בכלל. ופה טמונה הבעיה האמיתית של הג'טס. יש להם פשוט יותר מדי חורים כרגע. פנינגטון הוא לא ק"ב שאתה הולך איתו לפלייאוף, משחק הריצה שלהם בעייתי וההגנה שלהם נפגעה בצורה חמורה עם עזיבתו של ג'ון אייברהם - שום לחץ לא מופעל על הק"ב ואפילו רץ בינוני מינוס כמו רוני בראון חגג להם על התחת חופשי (יותר מ-120 יארד כשהרינג-טון מוסר 44 פעמים). הג'טס מסוגלים בהחלט לסיים את העונה עם 8 ואולי אפילו 9 ניצחונות (שעדיין ישאירו אותם מחוץ לפלייאוף) אבל זה יהיה בעיקר בגלל לוח משחקים נוח להפליא ואסור למאמני הקבוצה לתת לזה לעלות להם לראש, אחרת הם יגמרו שנה הבאה כמו הדולפינס.
- דווקא בעמדת המאמן נראה שהג'טס מצאו מישהו שמתאים להם יופי ורואים שמאנג'יני מצליח למצות את המקסימום מכח האדם העומד לרשותו. אחת הדרכים שמאנג'יני עושה זאת היא באמצעות מהלכים מפתיעים (מה שנקרא, טריק פלייס), בהם ראיתי אותו משתמש מספר פעמים במשחק - סנאפ ישיר לראנינג בק, ק"ב שעומד בתור רסיבר ועוד כמה. מה שכן, מאנג'יני צריך להיזהר מאוד לא להתמכר למהלכים האלה כי לפעמים יש להם נטיה לפעול כמו בומרנג. אם הוא לא מאמין לי, הוא מוזמן להתקשר לדטרויט, לחבר מייק מארץ'.
העיקר: להפסיד בכבוד
- עמיתי מהטור של אתמול, דיבר בטור שלו השבוע על מאמנים מטומטמים שכאשר הם מובילים בהרבה הם מתחילים לשחק בצורה שונה והורגים לקבוצה שלהם את המשחק. משה אמנם דיבר על המשחק בין שיקגו לאריזונה אבל יכולת לראות את אותה תופעה בדיוק גם במשחק בו אני חזיתי, רק מהצד השני שלה - מההגנה. בסוף הרבע השלישי לג'טס היה יתרון 3:20 והקהל כבר התחיל לנהור החוצה כדי להתחמק מהפקקים. ואז, במפתיע, החליטו בג'טס לעבור לאיזה סוג של הגנת פריבנט והרינגטון, שעד אז לא הצליח להשלים מסירה ליותר מ-3 יארד, הפך פתאום לפייטון מאנינג כשהוא מנהיג שני דרייבים רצופים לט"ד ועוד אחד שכמעט שלח את המשחק להארכה. ההגנה שלך אולי זה לא פאר היצירה אבל זה עבד מצוין עד עכשיו, מה פתאום לשנות?
- אם כבר הזכרתי את המשחק של שיקגו ואריזונה, מה תגידו על כשרונות הניחוס שלי? רק שבוע שעבר הבטחתי עונה מושלמת לברס וכבר גרוסמן נראה כמו סחבה. הסיבה היחידה לדעתי שראקרס החטיא את הפילד גול המנצח ושהעונה המושלמת לא נקטעה כבר השבוע היא כנראה כי שהיתי מחוץ לעיר בזמן המשחק והניחוס לא היה מושלם. אל תדאגו, זה יגיע בקרוב.
- מילה נוספת על קבוצה שלא ראיתי כמעט השבוע, אבל ראיתי די והותר בשבועות האחרונים. כל שנה יש לך איזה קבוצה מגעילה בליגה שמשחקת על הפנים אבל עדיין מצליחה לנצח בדרך הכי מכוערת שיש. פעם זאת היתה בולטימור, אחר כך טמפה, שוב בולטימור לקחה את התואר וגם הרדסקינס מתחרים עליו כבר כמה שנים. אז קבלו את הקבוצה המגעילה של השנה - הדנבר ברונקוס. קבוצה ששמה 13 נקודות עלובות מול האוקלנד ריידרס. ואם אתם חושבים שזה שהפסדתי בפנטסי לאוהד שלהם, ההוא מהמדור של מחר, ב-3 נקודות מסריחות, משפיע על שיקול הדעת שלי, אז אין לכם מושג כמה אתם צודקים.
פה גם נסיים את הטור של השבוע, לצערי בלי ציטוט (כבר ציינתי שאוהדי הג'טס הם לא אנשים של מילים) אלא אם כן אתם מתעקשים לשמוע מה היה לי להגיד כשהגעתי הביתה בשני בלילה וגיליתי שתומאס ג'ונס לא הצליח לרוץ לכמה יארדים עלובים והפסיד לי משחק שהיה משפיל את הברונקואיד אחת ולתמיד. בעצם, נראה לי אני אחסוך מכם את זה, מספיק לציין שהמילים סיפיליס, תחת, פריס הילטון, זיבה, אוז, ג'ון דיוויד בוטי, לאמות טיבטיות והכלי של ג'והן הולמס היו מעורבות בו. אני סור לוזר, אתם לא מחדשים לי כלום, תודה ולהתראות.
