אתה רואה את המשחק בין הפועל תל אביב למכבי חיפה ולא מבין לאן נעלם קולאוטי. עבר הרבה זמן מאז שנגע בכדור. ואז הוא מופיע, כושל בעוד פעולה פשוטה. נרפות שמתחברת לכל העונה הנוכחית של החלוץ הארגנטינאי. מי שעד לפני שנה היה אימת ההגנות ואחת הסיבות המרכזיות לשליטה של יעקב שחר בענף, הפך בהינף חותמת במשרד הפנים לצל של אורן ניסים. לא ייאמן, קולאוטי נהיה גרוע מהרגע שקיבל אזרחות ישראלית. אבל אז אתה נזכר בהצלחה של הנבחרת הצעירה, ואתה אומר, הנה חבורה של שחקנים עם תעודת זהות כחולה שכן מצליחים. לכן, אולי לא מדובר בתעודה. אם כך, מה בכל זאת השתנה אצל הצעיר האנרגטי שנחת פה מבוקה, והפך אותו לאיש מבולבל ועייף שחושש ממלכודת הנבדל כאילו מדובר באמת במלכודת?
ופתאום אתה קולט. סיפורו של קולאוטי הוא סיפורו של הספורט ההישגי בארץ. סיפור על מטמורפוזה, המגלה פעם אחת ולתמיד מה באמת הבעיה של הכדורגלן הישראלי. ולא, זה לא העניין המנטאלי. זה גם לא השריר הקצר. וכן, כמו שמוכיחה הדוגמה הארגנטינאית, זה גם לא השירות בצבא. הבעיה של הכדורגלן הישראלי היא אשתו הישראלית.
זה השריר הקצר שלנו
עכשיו תגידו: רגע, אבל הוא ועלווית היו חברים כבר קודם. וכנראה שאתם צודקים. לא מספיק למצוא בת זוג שנולדה בקריות בשביל לגמור לך את הקריירה, צריך גם להתחתן איתה. הנה לכם החוליה החסרה באבולוציה של הספורטאי הישראלי בכלל, והכדורגלן הישראלי בפרט. שנים חיפשנו מה לא בסדר אצלנו ולא קלטנו. שנים האשמנו את הצבא על לא עוול בכפו. אולי מרוב פחד התקשינו להבחין בדבר האחד הזה, שמשותף לכל התנפצויות החלומות האולימפים שלנו. האישה הישראלית פשוט מוציאה לספורטאים שלנו את המיץ.
ולראיה, הנבחרת הצעירה. עד גיל 21 אנחנו אלופי עולם. העתודה של טל בורשטיין ויניב גרין זכו בסגנות אליפות אירופה; נבחרת הנערים של יוסי בניון סיימה שלישית באירופה; בן סהר משחק בצ'לסי. שבירת כוס וחמש מאות מוזמנים אחר כך, ואותם הבחורים מגרדים בקושי תיקו עם מלטה ומקבלים בראש 40 הפרש מהפורטוגלים. צירוף מקרים? חישבו שנית.
הספורטאי הישראלי נתקל אחרי חתונתו ביצור ששום מאמן מקצועי, אפילו כזה שהתחנך על ברכי המשטר הסובייטי, יודע כיצד להתמודד עימו. פתאום, אחרי שנים שספורטאינו הקדישו את כל כולו למקצוע הוא שומע "אתה לא נשאר לבעוט לשער אחרי האימון, אנחנו הולכים לקנות סלון חדש". או "אתה לא רואה שום משחק, יש 'נשות הכדורגלנים'", וגם "שלא תעשה תוכניות לנוח בחג, אנחנו אצל אמא שלי בצפון". וזהו, מכאן הוא גמור. ניסים אלוני והגשש הפליאו לתאר זאת ב"שירת הבירבור": כשאתה פורים היא כיפורים, כשאתה נוחת היא ממריאה, כשאתה קושר היא מתירה.
ובוא כבר. ולך כבר. וזוז כבר. הספורטאי שלנו מתוזז 24 שעות ביממה. במקום, כמו שהעסק אמור היה לעבוד, כמו שעובד בטח אצל תיירי הנרי, שהאישה תהיה הפרוביידר, משמע המאפשרת, מי שאחראית על השקט המנטלי של בעלה, ככה שיוכל להתרכז באימונים, החתונה הישראלית הופכת את הספורטאי לסמרטוט. הוא מגיע לאימון או למשחק סחוט. אם בגלל שהוא היה תקוע עכשיו שעה בפקקים כי היא רוצה לגור ב"טבע" בשביל הילדים, או אם בגלל שהראש שלו כל הזמן עסוק במה שקורה בבית ולמה לעזאזל היא יורדת עליו כל הזמן. כן, במקום לאפשר - הרעיה הישראלית מגבילה. גם את התנועה, גם את המחשבה. זה השריר הקצר שלנו.
תראו מי הספורטאים הבכירים שלנו: שחר פאר, אלכס אברבוך, מיכאל קלגנוב, יעל ארד. כולם נטולי אישה ישראלית. תראו צ'מפיונס ליג. הטופ של הכדורגל העולמי, לא תמצאו שם אחד שקשור לישראלית. רק אולי אחד, וגם הוא הוחלף על רקע שריקות הבוז. תסתכלו על ה-NBA, ותראו איך מתפקד שאראס בזמן האחרון. גביע אופ"א זה בדיוק המפעל שהתחילו למען הכדורגלן התשוש, אם הוא מרומניה, או מהכרמל. מכאן לא תצא קריאה לחינוך מחדש. כאן רק ניגע בנקודה. רוברטו קולאוטי לא יכול לזוז כי במקום להתרכז בכדורגל הוא צריך להקשיב בערב כמה רע היה לה בעבודה.
* מדובר בטור סאטירי, ואין קשר בין הדברים שנכתבו כאן לבין אשתו הנפלאה של הכותב (בסדר, אני בא, אני רק מסיים את הטור)