הצעירים ראו והפנימו

את היסודות לניצחון אתמול, מהגדולים שידע הכדורגל הישראלי, התחיל להניח לפני שלוש שנים אברהם גרנט. דווקא עכשיו, ברגע מאוד לא גרנטי, הוגן להודות בזה. גרנט, בדרכיו המשונות והמזליקיות ברמה לא הסתברותית, העמיד כאן לראשונה נבחרת ייצוג שסרבה להפסיד, בכל מקום ובכל תנאי. הנוער ראה, והפנים. מה שראינו בקמפיין הקצר של הנבחרת הצעירה היה השדרוג המתבקש: מאמן טוב ואמיץ יותר, שבידיו מופקדים כדורגלנים מוכשרים יותר. לא היתה להם שום כוונה להפסיד במשחקים קובעים מול טורקיה וצרפת, אבל על הבסיס הפתאום-מובן-מאליו הזה נוסף כדורגל יוזם, התקפי ומשוחרר. העקבים של ברוכיאן, החיתוכים של סרור, האגרסיוויות של תמוז וחילופי המקום של בן שושן הם איכויות שלא נראו כאן במשחקי העפלה קובעים.

אבל התמונה שתיחקק בזיכרון מהערב הכבר בלתי נשכח הזה מתחילה בכלל ביציע. מתישהו במחצית הראשונה נראו על גדר הטריבונה המוני ילדים, תלויים על רשת הברזל בגבם למצלמה. האבות בלעו סיגריות וגרעינים במושבי הפלסטיק המתפוררים, הבנים (והבנות!) אכלו את הדשא מטווח אפס בעיניים פעורות. שעה אחר כך, נישאו אותן עיניים לרקיע עטור הזיקוקים, בורקות באור יקרות. ככה בונים עתיד לכדורגל הישראלי, על המגרש ומחוצה לו. רגע מכונן, שגם להתאחדות המושמצת מגיעה על אודותיו מלה טובה.

אני לא יכול לחכות לרגע שבו גיא לוי יקבל את מושכות הנבחרת הלאומית. מאמן שמבצע שלושה חילופים התקפיים בזמן שהתוצאה המאופסת הזמנית מעלה אותו, לראשונה בתולדות הענף, לאליפות אירופה, הוא בדיוק המאמן הראוי להימנות בין שמונה הגדולות ביבשת. בדיוק כפי שאין ראויה לכך מנבחרת שככל שנקפו הדקות רק הלכה ודחפה את הכדור יותר ויותר קדימה, נגד האינסטינקט הישראלי (ואולי האוניוורסלי) ובמחיר של חשיפה להתקפות מעבר צרפתיות. לכן חשיבותו של שער הניצחון של המחליף טגה היא פשוט עצומה, גם אם נחיצותו המתמטית בזמן פציעות שווה לאפס.

ילדי הפלא, על המגרש וביציע, היו ראויים לסיים את המשחק הזה כמנצחים. העפלה לטורניר גדול אחרי אפס-אפס (בנוסף לשתי תוצאות תיקו בשלושת המשחקים הקודמים של הקמפיין המזורז) היא אולי החלום הרטוב של אברהם גרנט, אבל הכדורגל הישראלי נכנס אתמול לעידן חדש, מופלא. ווינרים מורידים חולצה ומדליקים זיקוקים רק אחרי שהם קורעים את הרשת.