חלוץ עתיד, לשון עבר

את מה שכולם ידעו אתמול אחר הצהריים, הרגיש בבטן שלומי ארבייטמן, חלוץ מכבי חיפה והנבחרת, כבר יממה קודם. "אני מת לקבל זימון לנבחרת הצעירה", שיתף את מקורביו שעות ספורות אחרי שנחת ממוסקווה ביום ראשון, ממסעה של הנבחרת הבוגרת, "אבל לא נראה לי שגיא לוי יזמן אותי". כעבור 24 שעות הנבואה התממשה. היא נעטפה בתחושת אכזבה דוקרת, לנוכח זימונם של הקולגות מסגל הבוגרת, עמית בן שושן וטוטו תמוז. אולי היה זה הרגע בו הבין ארבייטמן שנושל סופית מתואר "חלוץ העתיד של הכדורגל הישראלי". כמעט במו עיניו יכול היה לראות איך הכתר מונח אחר כבוד על ראשי שני החברים מירושלים. כשהתעורר מהחלום בהקיץ, כבר היה בדרכו לאימון מכבי חיפה.

"ציפיתי לקבל טלפון, אבל זה לא קרה ובהחלט כואב לי על כך", אומר ארבייטמן. "אני לא אשקר לכם, יש צביטה בלב. גיא לוי החליט להזמין את תמוז ובן שושן וזאת זכותו. עכשיו אני אצטרך להתגבר על זה".

וגם הוא יודע שקל זה לא יהיה: "אני עובר תקופה לא קלה, אבל אני מקבל תמיכה מאנשים קרובים, ובעיקר מאריק איזיקוביץ' (פטרונו), שאתו אני מדבר על כל מה שמפריע לי. כרגע זה לא הזמן מבחינתי לדבר, עדיף לשתוק ולעבוד קשה. הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה לשחק כדורגל ובתקופה כזאת, שאני לא רואה מגרש, קשה לי גם ברמה האישית. יש תקופות שלא הולך בקריירה ועכשיו זו אחת כזאת. אבל אני לא רוצה להוריד את הראש חלילה ולומר לעצמי 'אתה גמור'. כי כעת מתחיל המבחן האמיתי שלי. למרות שזה כואב, אני עובד קשה באימונים, ובזה אני נבחן. אני מרגיש שאני בקלות יכול ליפול, אבל אני לא אתן לזה לקרות. אני אחזור לעצמי".

כבר אתמול האמירות של ארבייטמן עמדו במבחן מעשי. התוצאה, נכון לעכשיו, לא משכנעת. בין אם הוא נהנה מנסיבות מקלות ובין אם לא - חבריו לקבוצה ידעו לספר אתמול שמצב רוחו באימון היה שפוף, שהחיוך הנצחי נעלם מפניו, שתסכול לא מוסתר הגיח תחתיו. מי ששאל את ארבייטמן קיבל תשובה כנה: "הבאסה היא בגלל אי הזימון לצעירה".

ובזמן שארבייטמן אוסף את השברים, מי בכלל זוכר שלפני מספר חודשים הוא עוד נחשב לתקווה הזוהרת של חוד ההתקפה הישראלי. מי זוכר שרוני לוי, מאמנו בחיפה, לחץ בקיץ להחתימו לחוזה ארוך טווח מתוך מחשבה שההשקעה תניב פירות בעתיד. ויתרה מכל אלה, מי בכלל זוכר שרק לפני כחודש גיא לוי ודרור קשטן רבו ביניהם על הזכות לצרף אותו לסגל נבחרותיהם.

הרזומה של ארבייטמן בעונה שעברה - שמונה כיבושים ושני בישולים ב-30 משחקי ליגה (מהם 18 בהרכב) - בהחלט מכובד. גם הופעת הבכורה שלו בנבחרת הלאומית במשחק הידידות לפני כשנה וחצי מול אזרבייג'אן, היתה חלומית. לא כל אחד כובש שלושער בבכורה בינלאומית. והעונה? נכון לעכשיו כלום. אז איך זה שהפעוטות מירושלים עקפו אותו בסיבוב ועוד בלי לאותת? "מאז שהוא הגיע לחיפה", מנסה להסביר הפרשן הלאומי, שלמה שרף, "הוא לא התקדם מקצועית. ולמעשה הוא לא יכול היה להתקדם כי הוא לא משחק מספיק. זה מפתיע, לאור העובדה שהוא יותר טוב מהרבה שחקנים בחיפה".

[[אלי אוחנה]], שאימן את ארבייטמן בבית"ר ירושלים, מסמן את נקודת המפנה כבר במעבר שלו מבית וגן: "העזיבה שלו את בית"ר היא זו שעצרה אותו, הוא לא היה צריך לעשות את זה אבל זה לא היה תלוי בו. מדובר בחלוץ מוכשר שאוהב לעבוד, חרוץ, מנומס ומתנהג למופת. הוא הגיע לחיפה, קבוצה שקשה להשתחל בה להרכב. אבל אני מאמין בו וחושב שהוא אחד החלוצים הטובים בארץ גם כיום".

עד כמה הייאוש של ארבייטמן ממכבי חיפה גדול, יעיד הסיפור הבא: בעת שהתאמן ארבייטמן עם נבחרת ישראל בניימיכן, לקראת המשחק נגד אנדורה, שיחקה חיפה באותה העת בארץ בגביע הטוטו נגד הפועל פ"ת (0:3). במשחק הורחק אלן מסודי, ולשמע הידיעה על כך זרק אבי לוזון, ממלא מקום יו"ר ההתאחדות, לארבייטמן: "הנה שלומי, עכשיו יש לך צ'אנס לשחק". ארבייטמן הגיב בתנועת יד מבטלת ואמר: "גם עכשיו אני לא מאמין שאשחק".

ארבייטמן נמנע מלדבר על חיפה. לחבריו אמר שאם היה יודע ש[[יניב קטן]] יחזור לקבוצה ושרוברטו קולאוטי יקבל אזרחות - לא היה חותם שם בזמנו. אבל זוהי חכמה שבדיעבד. כיום, את האכזבה של ארבייטמן מאנשי חיפה, ובראשם רוני לוי, ניתן לקלוט דרך ניואנסים. למשל, כשהוא מסביר כמה טוב לו אצל קשטן בנבחרת: "אני ממש נהנה אצל דרור, העובדה שאני בסגל שלו אומרת שאני שחקן טוב, ואני מקווה שבמשחקים הבאים אני אשחק ואתרום".

אבל לספר את סיפורו של ארבייטמן במעמד צד אחד, כאילו מעולם לא היתה קבוצה שנפגעה מהפיוז הקצר שלו, שלא לומר מהיעדרו של הפיוז - יהיה עוול. מה שהתחיל באדום המיותר נגד מאלמו, בשנה שעברה במסגרת מוקדמות ליגת האלופות; המשיך במחזור התשיעי, במשחק נגד בני יהודה, בו התפרץ לעבר השופט אלון יפת (שבמהלך נדיר פנה לספסל מכבי חיפה ודרש להרגיע את השחקן); והסתיים - זמנית, עד הודעה - באדום שספג במפגש נגד מכבי ת"א במחזור ה-21, שעלה לחיפה בהפסד.

ארבייטמן ביצע ניסיון נחוש למלא את משבצת המורחק הכרוני גם העונה, כשהורחק כבר במשחק גביע הטוטו טרם פתיחתה, נגד מכבי נתניה, בעקבות תקרית עם לירן שטראובר. הניסיון נקטע באיבו עקב הספסול. "השטויות שלו", מספר שחקן בקבוצה, "מעידות על האופי הילדותי שלו. את ההתפרצויות שלו במגרש קשה יהיה לשנות. גם אם הוא ישחק 30 משחקים ויבקיע 30 שערים אי אפשר יהיה לשנות אותו. זה האופי שלו ואין מה לעשות".

ולא שבחיפה לא עשו דבר בנידון. עשו גם עשו.

שוחחו אתו, הסבירו לו ואפילו את מספר החולצה החליפו, מ-11 ל-12 (העונה הוא חזר ל-11; הכל כדי לשנות מזל). את מספר השיחות שערך לוי עם החלוץ, גם שתי כפות ידיים לא יוכלו להכיל. כשזה לא עזר, נזעק מנהל הקבוצה לשעבר, אריה בורנשטיין, לתרום מניסיונו. אליהם הצטרף הקפטן דאז, אריק בנאדו.

ארבייטמן, בכל אותן שיחות, נכנס לריטואל קבוע: הוא נהג להקשיב בתשומת לב, להנהן בהסכמה רבת חשיבות ולסכם במלים: "לא עוד. מעכשיו אני הולך להשתנות".

אלא שלמלים לא היה כיסוי. עד כדי כך שבשלב מסוים הועלתה בחיפה האפשרות לשלוח את החלוץ לייעוץ. ארבייטמן, טוענים במועדון, נתן את הסכמתו, שמועה אומרת שגם הפטרון איזיקוביץ'. "חשבנו על זה ברצינות אבל משום מה זה פשוט התמסמס", משחזר גורם במועדון את גרסת הכלה.

אבל תזכירו היום לארבייטמן את אפיזדות הפסיכולוג ותראו את השלומי משתחרר לו. "ייעוץ? לא שמעתי על דבר כזה בחיים. הדבר הטוב ביותר עבורי זה לראות דשא, כל שאר הדברים שמדברים הם שטויות. אני יודע שאני לא שחקן בעייתי, וכל מה שהיה בעבר היה ונגמר".

איזיקוביץ' מסכם בפיוט את הפרשה: "הבעיה היחידה שלו היא שהוא חולה כדורגל והטיפול שהוא צריך זה לחזור לשחק. ומי שצריך לדאוג לזה הוא רוני לוי".

ואם זה לא יקרה בקרוב? "אז פשוט מאוד - הוא יעזוב את חיפה בינואר", כך איזיקוביץ'.

לפחות עד עכשיו, עונת 06/07 מסתמנת כעונת ההתאיידות של שלומי ארבייטמן. הוא שותף רק בשלושה משחקים של קבוצתו מכבי חיפה: פעמיים בליגה (פתח בהרכב והוחלף פעם אחת, נכנס בדקה ה-57 בפעם השנייה), ופעם אחת אומללה בגביע הטוטו (נכנס כמחליף בדקה ה-80 והורחק כעבור שתי דקות). בנבחרת הבוגרת פתח בהרכב במשחק הידידות נגד סלובניה אבל לא ראה מגרש בשלושת משחקי הקמפיין ליורו. כל זה מעמיד את שורת הסטטיסטיקה שלו במשחקים רשמיים על 112 דקות, 0 שערים, 0 בישולים ואדום אחד.