שני גמרים, וורלד סירייס אחד

0 מ-4. כן, כן, 0 מ-4. "אוקלנד שייכת למינסוטה בפלייאוף, היאנקיז יעברו את דטרויט (שחטפו בראש מקנזס סיטי בסיום העונה, להזכירכם), וב-NL האלופה בכלל תבוא מהמערב, הרי הקבוצות שם בכושר הכי טוב, סט. לואיס מגמגמת והמטס יתפרקו".

כשחושבים על זה, זו לא כזו בושה גדולה להיות 0 מ-4. אלכס רודריגז היה 1 מ-14, מינסוטה הייתה 0 מ-3 נגד אוקלנד וגריידי ליטל היה סתם אפס. אז באמת, נו, כולו 0 מ-4 (רוצה לומר בין השורות: בכל מדינה מתוקנת היו שוללים ממני את רשיון הכתיבה על בייסבול לשישה חודשים לפחות, יחד עם 100 מלקות בכיכר העיר, אבל אין לכם שום מקום אחר לקרוא על בייסבול, אז תסבלו אותי לפחות עד סוף אוקטובר).

בואו ננסה להניח את הצחוק בצד ולבדוק את הסיבות לכישלון. ב-AL לא היה אף בר דעת שהימר על דטרויט נגד היאנקיז, ולא רבים נתנו סיכוי לאוקלנד מול מינסוטה, בעיקר לאור ההיסטוריה בין השתיים וההיסטוריה של אוקלנד בפלייאוף בכלל. ככה שההימורים שם היו נפילות כואבות אבל מוסברות. ה-NL, לעומת זאת, היה קריאה בלתי נכונה בעליל של המפה, ולו כי הפאדרס והדודג'רס הן עלבון לכל מה שנקרא "פלייאוף בייסבול".

בסיכומו של דבר, הכלל הכי חשוב לפיו אוקטובר הוא עונה חדשה נשכח לחלוטין. סט. לואיס ודטרויט קירטעו לקראת סיום העונה? הטווינס לקחו את הבית ברגע האחרון? כל זה לא משנה ברגע שהכדור הראשון נזרק. וזה משהו שרבים, כולל עבדכם הנאמן, שכחו, כפי שישכחו כנראה גם בתחזיות של השנה הבאה.

נתחיל ב-NL: הקביעה שסן דייגו והדודג'רס, או לפחות אחת מהן, יגיעו לגמר החטיבה הייתה מבוססת על שתי הנחות בסיסיות. האחת היא שהקבוצה שמגיעה בכושר הטוב ביותר לאוקטובר הולכת עד הסוף, או כמעט עד הסוף. השניה היא שבשנים האחרונות, בעיקר ב-NL, זו הייתה קבוצת הויילד קארד. יוסטון של העונה שעברה ו-2004, פלורידה של 2003, סן פרנסיסקו של 2002. זה הפך להיות משהו די שיטתי, ונראה היה שגם הדודג'רס וגם הפאדרס, שלצורך העניין באו שתיהן עם מנטליות של ויילד קארד לאור המאבק המשולש עם פילדלפיה עד לסיום, ימשיכו את המגמה.

הדודג'רס סיימו במקום השמיני ב-NL בהגשה ובחבטה בעונה הרגילה, כשהנשק שלהם, התקדמות על הבסיסים בגניבות ובהקרבות, נפל רק מזה של יריבתם, ניו יורק מטס. הפאדרס היו שערורייתיים בחבטה, אבל סט. לואיס הייתה אפילו אחריהם וההגשה של סן דייגו טובה יותר. כל ההנחות הללו הביאו למסקנה שהשתיים הללו יכולות לעשות את זה.

אלא שסטטיסטיקות לחוד ומציאות לחוד. נתחיל בדודג'רס, כי הפאדרס הם עוד איכשהו קבוצה שיש בה משהו שמזכיר בייסבול. לוס אנג'לס היא ליקוי חמור לפלייאוף הזה. יש לה מאמן שלא מסוגל לחשוב נכון באוקטובר, אין לה טיפת הגשה נורמלית ומלבד נומאר גארסיהפארה ואולי קצת ג'ף קנט, ההתקפה שלה התבלבלה לחלוטין.

קחו רגע את הקבוצות שהגיעו לגמר, המטס והקרדינלס. אף לא אחת מהן השתמשה במגיש פותח שיגיח מהבולפן. את מי העלה גריידי ליטל באמצע המשחק? את ברט טומקו חסר האמינות, את בראד פני (שלמרות שזייף מההתחלה השאיר אותו על הגבעה כמו שעשה עם פדרו ב-2003), את מארק הנדריקסון ואת צ'אד בילינגסלי. למעט טומקו, כל השאר היו מגישי רוטציה קבועה בליגה. ואם כבר החליט המאמן של הדודג'רס להעלות מישהו ברוטציה שלא הייתה קיימת במשחק מספר 2, למה הלך על הונג צ'י קו, מגיש שרשם לזכותו ניצחון אחד בלבד בקריירה הקצרה, במקום על בילינגסלי המוכשר יותר? עד שכבר ליטל העלה במצב של יתרון את ג'ונת'ן ברוקסטון, שהיה סט אפ בעונה הרגילה, התפרק המגיש והמטס טאטאו את הסדרה. לוס אנג'לס נראתה כמו קבוצה שמבחינת משחק יש לה בקושי מקום במייג'ורס, ולאימון בה אין מקום אפילו בטריפל איי.

2 מ-34 על הבסיסים. זו כמות החובטים במצבי הבקעה שהשאירו הפאדרס בסדרה עם סט. לואיס. זאת אומרת שב-32 מ-34 המקרים בהם לסן דייגו היה רץ על הבסיס השני או השלישי, האינינג נגמר בלי שהוא נכנס הביתה. זוהי שערורייה של ממש. כריס קרפנטר הגיש וניצח במשחקים 1 ו-4, זה מובן, אבל עם ג'ף וויבר על הגבעה במשחק 2 אין שום סיבה שהפאדרס לא ירשמו עליו ריצה. זאת אומרת, יש: הם מסריחים את השועלים. הדבר היחיד שמבדיל בינם לבין הדודג'רס הוא שלפחות ראינו מהם קצת סימנים שמזכירים קלאסיקה. טרבור הופמן מנקה שלושה חובטים בשש הגשות, כריס יאנג נותן הופעה מחשמלת במשחק 3 על הגבעה. זה לא הרבה, אבל זה יותר ממה שעשו השכנים המבישים מצפון.

דבר אחד טוב שיצא מהפרישה של סן דייגו - לא נצטרך לראות יותר את פטקו פארק, שמשום מה מי שבנה אותו החליט שהאצטדיון המכוער הזה צריך להיראות כמו מחנה פליטים, עם מגדלים, אנשים על פיגומים וכל מיני בריכות שחיה המוניות. איכס.

אבל אסור לתת לאימפוטנציה המביכה של המוקיונים מהמערב להעיב על ההישגים המוצדקים של המטס ושל סט. לואיס, שעלו פשוט כי הן קבוצות טובות יותר. לקרדינלס יש שני נשקים שלא יסולאו בפז, אלברט פוחולס, המטרד הסביבתי של כל כביש הסמוך לאיצטדיון, וכריס קרפנטר, שכל קבוצה אחרת חוץ מסן דייגו הייתה אוכלת אותו במשחק 4 בלי מלח, אבל כשהוא בזון, אי אפשר לגעת בו. בנוסף, סט. לואיס גילתה קלוזר חדש, כשאדם ויינרייט נכנס לנעליים של ג'ייסון איזרינגהאוזן. נכון שזו הייתה רק סן דייגו, אבל השקט הנפשי של ויינרייט והתעוזה שלו גורמים להאמין שגם כשיעמוד מול הליינאפ המפחיד של ניו יורק הוא ידע מה לעשות.

ואם בבולפן עסקינן, מגיעה התנצלות למטס ולכל אלה שהתרעמו על כך שהוא כונה "רעוע". למטס יש בולפן לגיטימי ביותר, עם נשק קטלני כמו פדרו פליסיאנו, עם ארון היילמן בעמדת הסט אפ ובילי וגנר, שפתח עם ידיים רועדות והתייצב בהמשך. אבל קחו את ההתנצלות הזו בערבון מוגבל: למטס עלולות להיות הרבה מאוד בעיות עם הבולפן הזה, ולא בהכרח באשמתו. הרוטציה שלהם פשוט נוראית. במשך שלושה משחקים לא הגיע אף אחד מהמגישים שלהם לשבעה אינינגים. טום גלאווין הגיע לשישה במשחק השני, ג'ון מיין וסטיב טראקסל לא צלחו חמישה. אם ווילי רנדולף יצטרך להמשיך להכניס מחליפים החל מהאינינג החמישי, הפרצה תקרא בסופו של דבר לגנב. אף בולפן לא יצליח להחזיק מעמד בלי אס, טוב ככל שיהיה. והערת אגב, ווילי - דארן אוליבר לא צריך להיות בסגל שלך לסדרה הקרובה. העובדה שה-ERA שלו עמד על 3.44 במהלך העונה לא משקפת את המציאות, לאורך הקריירה הברנש מפשל עם ERA שלא נופל מ-4. הפלייאוף הוא הזמן שבו מתגלים הבלופים.

הבעיה בסט. לואיס דומה. לקרדינלס יש את היתרון של קרפנטר, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יפתח רק במשחק 3, היתרון הזה עלול להתבטל. מעבר לנגר, אין אף אחד אצל הציפורים האדומות שאפשר לסמוך עליו. וויבר וסופאן נוטים להתפרק נגד הרכב מפחיד כמו זה של המטס, ג'ייסון מארקי נוטה להתפרק נגד קבוצת טוויסטרס הגליל מהסופטבול של כפר הבפטיסטים. בכל מקרה, כדי להבין כמה חשובה רוטציה של מגישים שהולכים רחוק, תסתכלו על הנצחונות הדומיננטיים של בארי זיטו מאוקלנד ושל קני רוג'רס וג'רמי בונדרמן מדטרויט. הגשה, כמו שכבר הבנו, מנצחת בפלייאוף.

אז מה יהיה? לא שזה לא כוחות, הסדרה הזו תיגמר בחמישה או בשישה משחקים, אבל זה חייב, פשוט חייב, ללכת עם המטס. לניו יורק יתרון בכל העמדות במגרש, ואלברט פוחולס אחד לא מספיק כדי למגר הרכב שכולל את רייס, דלגדו, רייט, בלטראן וקליף פלויד, שכל אחד מהם כבר הדגים מה הוא מסוגל לעשות נגד הדודג'רס. אין לסט. לואיס כלים התקפיים להתמודד עם מה שיש לניו יורק, וחשוב מכך: אין לה כלים לעצור את החובטים מקווינס בהגשה. ניו יורק בשישה.

האנשים שעוקבים בארץ אחרי בייסבול הם, במידה מסויימת, תשקיף של מפת הבייסבול בארה"ב: הרבה אוהדים של היאנקיז, המטס והרד סוקס. גם לקרדינלס, לקאבס ולדודג'רס יש תמיכה והשאר (וסליחה אם שכחנו מישהו) - פה ושם, קורטוב של קבוצות אחרות.

כך זה נראה גם באמריקה, וסביר להניח שבאד זליג לא מאוהב ברעיון של ALCS בין דטרויט לאוקלנד. אבל אין לו כל כך ברירה. יש הרבה חן בכך שקבוצות חסרות אמצעים כמו אוקלנד או קבוצות מערי ספורט אמיתיות כמו דטרויט (אחרי 13 שנים של מאזן שלילי ו-22 שנה בלי תואר) מגיעות לשלבים הללו. כמה מכם יקומו ב-3 בבוקר כדי לראות את הסדרה הזו?

ובכן, אם אתם באמת אוהבים בייסבול, כדאי בהחלט לקום. הנצחונות הדומיננטיים של הטייגרס על היאנקיז ושל האייז על הטווינס לא השאירו מקום לספק: תהיה פה סדרה ענקית. הטייגרס יפגשו לפטי אמיתי בדמות בארי זיטו, מילטון בראדלי יעלה כנגד ג'ואל זומאיה, ורק בשביל שני הטיפוסים האלה (טוב, שלושה, נכניס גם את טוד ג'ונס הרד-נק פנימה) כדאי לראות את המשחקים.

ביום שישי, לאחר הניצחון של אוקלנד, סברתי שהאייז הולכים לעשות את זה השנה. שאם הם יגיעו לסדרה מול היאנקיז הם ינצחו בה ויקחו גם את הוורלד סירייס. עד שהגיעו המשחקים של דטרויט מול היאנקיז, שהבהירו שזו, כנראה, הקבוצה המושלמת ביותר מתוך הארבע שהגיעו למעמד.

לדטרויט יש הגנה טובה, הגשה משובחת וצמד פאנצ'ים מאוד אנדררייטד, קרטיס גרנדרסון ומרקוס ת'יימס, שעשה צרות צרורות ליאנקיז. קרלוס גיין חובט מצוין, מגליו אורדונייז הגיע לסדרה, קרייג מונרו מספק חבטות משום מקום ואיבאן רודריגז. אוי, איבאן רודריגז. כנראה גדול התופסים, לפחות ב-40 השנים האחרונות. כשפאדג' חתם בדטרויט לארבע שנים אחרי האליפות של פלורידה, אף אחד לא הבין מה יש לו לחפש בקבוצה שזה עתה סיימה עם אחד המאזנים הגרועים בהיסטוריה, 43 נצחונות. אם I-ROD לקח את המארלינס לאליפות, אין סיבה שלא יעשה זאת עם דטרויט.

אבל אוקלנד לא פראיירית. בשנתיים האחרונות שברו שתי קבוצות נאחסים ארוכים והלכו עד לאליפות. בוסטון עשתה זאת אחרי 86 שנה, שיקגו וייט סוקס אחרי 88. שתיהן פתחו בסוויפ את סדרות הפלייאוף שלהן בעונות האליפות. האייז, שהפסידו שש סדרות פלייאוף רצופות מ-1990, התגברו על מספר מחסומים פסיכולוגיים: קודם כל היכולת לנצח בפלייאוף, ולאחר מכן היכולת לנצח את מינסוטה ואת סנטנה בפלייאוף. אם ללכת על המגמה שנוצרה בשנתיים האחרונות, החבר'ה של בילי בין, גדול המנכ"לים בליגה, ימשיכו לוורלד סירייס.

רק דבר אחד שצריך להגיד על אוקלנד: אם הם יעלו, זו תהיה כנראה חבורת השחקנים הכי מכוערת שנראתה אי פעם בסדרת הגמר. ניק סווישר, מילטון בראדלי, ג'ייסון קנדל ומעל לכל בובי קלטי, ג'ינג'י שנראה כאילו הצמיחו לו מטאטא על הראש.

אז מה יהיה? נו, דיברנו על מגמה ועל שבירת נאחס וכו' וכו', רק שעל מגמה הלכנו גם בכניסה לפלייאוף וגמרנו עם 0 מ-4. קרב צמוד ביותר, שיסתיים בשישה או בשבעה משחקים. לדטרויט.