בוא הרנסנס

1. כמה פסימית היתה החלטת ההתאחדות לארח בהרצליה את גומלין הנבחרת הצעירה מול צרפת, למרות שמדובר במשחק מכריע על העלייה לשמינייה של אליפות אירופה (ומשם אולי לאולימפיאדה), ולמרות שהנבחרות הבוגרות והצעירות של ישראל הצליחו לא פעם מול הצרפתים. אמונה, תכנון נכון וידע שיווקי היו ממלאים ביום רביעי את בלומפילד לפחות. כולנו צמאים להצלחות נבחרת (ולמשחקי בית בכלל), ומגיע לצעירה ולגיא לוי הכבוד על האופי המדהים והיכולת, לבן שושן ותמוז על ההופעה ברוסיה, ולכדורגל הישראלי על בוא הרנסנס.

2. שחקני שנות התשעים היו דור המדבר בדרך לאירופה. דור אינפנטילי למדי, שהתפתה לעגל הזהב (מי יברח בימינו לקולנוע או יביא זונות), ועליבותו נחשפה רגע לפני הארץ המובטחת (הלו דנמרק). בהדרגה הוא התחלף בדור חדש, בוטח, מקצועי, כזה שנולד וגדל לכדורגל אירופי. דור המשתרשר מהגילאים של בניון, קטן וזנדברג, דרך בן חיים ואלברמן, ומגיע לשיאו אצל בני ה-22 ומטה (טוטו, ארבייטמן, מליקסון, יצחקי, פרץ, שכטר, בן סהר, אלמדון, טגה, שפונגין, קינן ואחרים).

דור הזהב, בניגוד לקודמו, גדל והתחרה כשווה באירופה במסגרת המועדונים והנבחרות הצעירות. גם אם הוא מוכשר מקודמו (בניגוד לטענה הרווחת), כישרון מעולם לא היה הבעיה. את ההבדל עושים הידע, הפיזיות והבגרות. לכן השפע המוצע כיום גדול מתמיד, ולכדורגל הישראלי, מי היה מאמין, יש עומק להרבה שנים, ובכל שדרות המגרש.

שחקני הזהב (להוציא הגפרור בניון) חסונים מקודמיהם ומהירים מהם. הם ממעטים, יחסית, לאבד כדורים באופן מסוכן, משום שקיבלו את ידע המשחק באופן יסודי ומסודר יותר. יחד עם חיסול התירוץ הפיזי ("שרירים קצרים") וההבל על קשיי מעבר לבוגרים ("השירות הצבאי"), הם הוכיחו אתמול עוד עניין משמעותי - אפשר גם כשבניון צולע והמתאזרח לא פוגע. יש פה הרבה יותר מ"הנבחרת של יוסי".

3. קשטן יצא 1:1 עם הידינק. הוא הכין את הנבחרת למשחק צפוף באמצע, הידינק התייצב דווקא עם הרכב מהיר, ועוד לפני שישראל הבינה כבר חטפה את הגול. יתרון להולנדי. לקח לקשטן עוד 40 דקות - בהן שני מחזיקי הכדור הראשיים, בניון וטל, נתקעו יחד באגף שמאל - כדי לשחרר את הפקק באמצע, לוותר על הנאמנות לגרשון ולהדהים את הידינק עם התינוקות בן שושן וטוטו. וכשהמאמן שלך מסיים בתיקו חוץ עם הידינק, אתה תגיע רחוק.