ברוך הבא, קשטן

ב-7 לאוקטובר 2006, 17.45, החל עידן דרור קשטן בנבחרת ישראל. עד לרגע שהשופט שרק לסיום המחצית הראשונה מול רוסיה, רגע בו ישראל נראתה על המסלול הבטוח למקום הרביעי בבית, זה לא היה האיש עם החמסה והביצים לו פיללנו ואותו הכרנו. יוסי בניון לא מתאמן כל השבוע? נעלים עין ונעלה אותו בכל זאת בהרכב. שמעון גרשון האיטי לא מתאים להתמודד מול החלוצים והקשרים המהירים של רוסיה? נשמור לו חסד נעורים, למרות שתומר בן יוסף בכושר משחק טוב יותר ומתאים בהחלט למשימה. ממש הרכב וסגנון גרנטים טיפוסיים, פוליטיקה שאף פעם לא היתה מנת חלקו של קשטן בליגה הישראלית. אותה צורת משחק מקרית ומפוזרת, שנושאת את עיניה להבלחות של בניון. כמעט כבר התחלנו להתגעגע לפדחת של אבי יחיאל.

אבל על הדרך לחדר ההלבשה, עם הגב אל הקיר, המאמן הכי ישר כלפי מקצועו בכדורגל שלנו לא יכול היה יותר לשקר לעצמו, וחזר להיות אותו אחד שלא דפק חשבון לאורי מלמיליאן, אבי נמני, שלום תקווה, רונן חרזי ומי לא. כמה אנשים בענף היו מעזים להדיח ולהשפיל את שמעון גרשון כבר במחצית (ולייצב את מרכז ההגנה במחצית השנייה), כמה מהם לא היו משאירים את יוסי בניון על הדשא עד לשריקת הסיום ועוד שולחים למערכה במקום הקליברים האלה שני ילדים, עמית בן שושן וטוטו תמוז. כמה היו מעיזים להעביר את ניהול המשחק מידיו של בניון לעידן טל, שהלך לאיבוד במחצית הראשונה. כמה היו מצליחים לעשות בית ספר בניהול המשחק לחוס הידינק הגדול, להשתלט על מרכז המגרש במוסקבה ולאיים על הגאון ההולנדי עם שלושה חלוצים? רק קשטן היה מסוגל לתת לנבחרת את דפוסי העבודה האלה, גם אם זה הגיע באיחור קל.

קשטן צריך לראות במשחק הזה ומה שקרה בו נקודת ציון להישג עתידי עם הנבחרת, כשהרגלי העבודה שלו יקלטו עד הסוף. ראשית, עידן טל, מנהל משחק זכור לטובה ממכבי חיפה, קשר שמעביר בצורה נהדרת את כובד המשחק לחצי של היריב, חייב לקבל נתח גדול יותר בהנהגת סגנון המשחק של הנבחרת. יוסי בניון, עדיין השחקן הטוב ביותר של קשטן, זקוק לתפקוד אחר ממרכז הקישור, כמו בתקופת גרנט, שנהג לא מעט לשלוח אותו לאגף, לבודד אותו מול מגן וליהנות הרבה יותר מהדריבל הנדיר שלו. בתווך, לא יזיק לקשטן לחפש מחליף לוואליד באדיר המבולגן והמגושם במרכז הקישור האחורי, עמדה שלא הולמת את כישוריו, שם אנו זקוקים למנהל משחק אמיתי, כמו יוסי אבוקסיס וטל בנין בזמנו.

היו עוד לא מעט חריקות בנבחרת של קשטן, אותן מסתיר השער של בן שושן, אבל קו המחשבה, זה שקטף כל כך הרבה תארים בקבוצות הישראלית, בהחלט מעודד: החילופים החדים והאמיצים, הניסיון לשחק בצורה מסודרת מרגל לרגל ולא להתבסס על הפדחת של אחד השחקנים והתחת של המאמן, העיקרון שמי שטוב משחק ולא משנה מה גילו ומה מעמדו – כל אלו עוד יניבו פירות בנבחרת החולה שלנו, אם היא תבין את המסר של קשטן ולא תתמרד בו. לכל מאמן נבחרת, שעובד עם החיילים שלו לעתים רחוקות, לוקח זמן להשליט את הסדר שלו, דבר שהתבטא בחוסר החיבור בין השחקנים במשחק ברוסיה וייעלם בעוד מספר חודשים. אבל לפחות שלב א' בתהליך, שלב הקליטה, הסתיים בהצלחה.