תעשו לנו חג

נבחרת ישראל תעלה (17:00, ערוץ 1) במטרה להוציא לפחות תיקו מרוסיה במוסקבה. בניון פותח בהרכב. גם שחר פאר הגיעה לעודד. כל החדשות, הזוויות והניתוחים לקראת המפגש. סיקור מיוחד

הנבחרת בכלל מעניינת?

פעם היו נערות ליווי, ניצחונות גדולים ותבוסות איומות. אצל קשטן הכל קצת משעמם. ליאור רדושיצקי מתגעגע, חמי אוזן ממש לא

חמי אוזן וליאור רדושיצקי

קטנה, חכמה וצנועה (חמי אוזן)

המלחמה האחרונה מול החיזבאללה הוכיחה לנו שוב עד כמה גאוות יתר וראוות סרק עשויות להיות כואבות כאשר מגיע שלב ההתפכחות. מדינת כוכב נולד, מאופיינת בבעלי ג'יפים נוצצים ומנוכרים למציאות האפורה והעגומה שמסביבם, דהרה אל עבר התהום עם מיכל מלא של אמונה כי האימפריה תרמוס את הג'וק, וגם היום נדמה כי חלק עדיין לא נכנסו לפרופורציות הנכונות והמתבקשות. המיתוסים על ששת הימים ומבצע אנטבה עדיין חזקים מהיסטוריה זעומה של מדינה צעירה, צנועה באזרחים ומשאבים, וגם מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, אינתיפאדה ועוד אינתיפאדה לא הורידה אותם לקרקע. אבל אל תפריעו להם בזמן שהם רוקדים עם כוכבים.

נראה כי אותם אנשים שמתגעגעים כיום לנבחרת של שלמה שרף, סובלים מאותה תסמונת, רק שבמקרה הזה יש פחות למה להתגעגע. מעבר ליהירות רעשנית וניצחון אחד מרשים על אוסטריה בנקודת השפל הגדולה בהיסטוריה שלה, 7.5 שנים מתוך ה-8 בעידן שרף היו בגדר אסון, בזבוז משווע של הדור הכי מוכשר שצמח כאן, אבל זה לא המקום לדון בכך. שרף הקריב את הנבחרת עבור אייל ברקוביץ' מקורבו, אדם שרק היום אנשים עומדים באמת על קנקנו, וככה זה גם נראה: הצהרות, משברים, תקריות, הבטחות, ומפלות, מפלות, מפלות. כמו הנבחרת ממקסיקו 70', שניפחה לעצמה את החזה אחרי העפלה למונדיאל ההוא ומיד חטפה סטירות מדרום קוריאה וצ'ה בום קון, כך הפיל הלבן של שרף התרסק על שובר הגלים הדני, 3 חודשים אחרי המצעד הצבאי מול אוסטריה.

ההיסטוריה של נבחרות ישראל מוכיחה כי רק כאשר מאמנינו חיברו בין המציאות לטקטיקה ולאידיאולוגיה, הגיעו גם התוצאות. מודעות עצמית למי שאתה באמת, בדרך לפעולה נכונה. שפר ב-1970, שוויצר ב-1976 וש.ג ב-1989, חינכו את השחקנים לשחק ולהתנהג כמו נבחרת קטנה, חכמה וצנועה. הגנה חזקה ומעובה, התקפה עוקצנית ומתוחכמת, משמעת טקטית גבוהה, ושאר הכלים שאלוהים הועיד ליחידים וקבוצות מעוטי כישרון ואמצעים, כגון יוון (יורו 2004), פורטו (ליגת האלופות 2004). בלי מילים גבוהות וריקות, בלי הבטחות חסרות בסיס, בלי מחשבה כי אנחנו לא נופלים מאף נבחרת כמעט באירופה, כמאמר הקלישאה.

אברהם גרנט, איש חכם לכל הדעות, השכיל להתנתק מאסכולת ברקוביץ' ההתקפית והחלולה, וניסה לבנות נבחרת יציבה בגובה הדשא של אצטדיון ר"ג, גישה אותה ממשיך כרגע דרור קשטן. נכון, זה לעתים משעמם, מרדים, אבל זאת הדרך היחידה להפתיע ענקים ישנים, מה שמעיד גם עד כמה השחקנים הפנימו את הפילוסופיה החדשה. קשטן, מותר להאמין, ימשיך מהנקודה של גרנט ויוסיף תעוזה וחוצפה חיובית, על מנת שכל אלה שנעלבו עד עכשיו מהדברים יתעוררו מההזיה שלהם לתוך הישג ממשי.

עוד בוואלה! NEWS

לא כל מה שמתאים לאינסטגרם מתאים גם לעבודה

בשיתוף ManpowerGroup
לכתבה המלאה

איזה חוצפנים, איזה גדולים (ליאור רדושיצקי)

תחשבו על מה שקרה במלון הולידיי אין בתל אביב בלילה של ה-12 בנובמבר 1999, ערב משחק הבית מול דנמרק, שלב ההצלבה ממנו נקבעת העולה ליורו 2000. נבחרת ישראל בכדורגל, שרק 7 שנים קודם הצטרפה לאירופה, עושה את הלילה במלון, רחוק מהמשפחות, רחוק מהלחץ של הבית, על מנת להתכונן כראוי למשחק הכי חשוב בתולדות הכדורגל הישראלי (בסדר, בנוסף לזה מול קולומביה במוקדמות איטליה 90'). תנסו לתאר את הרגע. תנסו לחשוב על כל סרטי הספורט שראיתם, על אירועים שיא דומים שניקרו בחייכם. איזו דריכות. איזו התרגשות. זה היה הזמן של הנבחרת הכי מוכשרת בתולדות הכדורגל הישראלי בהנהגתם של אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. כמה חבר'ה מאותה נבחרת ישבו באותו זמן מול הים של ת"א וחשבו: בואו נזמין זונות. איזה גדולים.

ויותר מזה. סביר להניח שמאחר שהנבחרת השתכנה בקומה השמינית, והשחקנים והזונות חגגו בחדר בקומה השנייה, שקדם לערב הזה תכנון מפורט. יעני, הושקעה אנרגיה ומחשבה. שחקן מסוים אשכרה עשה צ'ק-אין בקבלה. אחד אחר התקשר לאיזה רועה זונות וביקש בחורות. קולטים את הרוקסטארס? מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס עשו מזה קריירה. יש גירסה שאומרת שבאו אנשים מבחוץ וארגנו את החינגה, וזה נשמע כבר כמו תקופת הארד קור של מראדונה בנאפולי. תחשבו כמה חוצפה צריך: מול המשפחה הגאה, מול המדינה ששלחה אותם כנציגיה, מול המאמן שלך, שבטוח שאתה ישן חדר לידו.

וזה לא סתם מאמן. זה אותו אחד שעושה קריירה מהפה ומקריזות שלו. תחשבו על שלמה שרף. תחשבו על המאמן הלאומי, איך נופלת עליו הפצצה בבוקר המשחק בדנמרק, שלושה ימים אחרי המשחק הראשון, שנגמר בתבוסה, רגע לפני הגומלין. אלוהים, איזה אומץ היה להם (ועזבו את הגישה המוסרנית לרגע). זה מרגש. זה רוקנרול.

רק אנשים מוכשרים וחצופים ברמות האלה מסוגלים ליצור את הכדורגל האלוהי שראינו מהם ב-0:5 על אוסטריה בר"ג - הדרגה הגבוהה ביותר של אסתטיקה שנבחרת יכולה להשיג במשחק אחד. ולא על חשבון נמושות מאיי פארו, אלא על אותה נבחרת שטחנה אותנו בזובור הקבלה שלנו לאירופה 7 שנים קודם, 2:5. לא תיקואים מפוארים, אלא ניצחון רשמי על טובים מאיתנו.

מרבית הזמן חוצפה נחשבת כתכונה שלילית. זה לא נעים ברמה האישית, זה בטח דוחה ברמה הלאומית. ובכל זאת, כשמדובר בספורט ובאמנות, חוצפה היא משאב חשוב. ישראל לא משופעת במשאבים טבעיים, אבל חוצפה, תודה לאל, יש לנו בשפע. אבל היום, דווקא כשצריך אותה, כולם נהיו כאלה זהירים. פחדנים. וזה לא נכון שקשטן מעדיף אותם כאלה. אחרי הכל, השחקן שהכי מזוהה עם הכדורגל שלו זה יוסי אבוקסיס. אותו אחד מהנבחרת ההיא. אותו חצוף שבזמן שחברים שלו בהפועל חגגו את שער היתרון על צ'לסי בדקה ה-89, רץ לקחת את הכדור מהרשת בשביל להספיק לשים לצ'לסי את השני. אבל אבוקסיס כבר לא כאן, רק חבורה אפרורית, זהירה ומשעממת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully