דרדר במדבר: קוורטר-בק

השבת נאלצתי להתמודד עם דילמה קשה, אמנם לא קשורה ליום כיפור, אבל לא פחות קשה מזו של דודו אוואט. מצד אחד, הקבוצה הכי טובה בפאק 10, אורגון (לא, לא USC, אל תאמינו לשטויות שגפן מנסה למכור לכם) הגיעה לשחק מול אריזונה סטייט, ולי היו כרטיסים למשחק. מצד שני, קיבלתי הזמנה מעמית לעבודה לבוא לטייל איתו ועם עוד כמה חברים באחד הקניונים באזור. בעיקרון הייתי צריך לבחור בין הסתופפות בחברת כמה מאות סטודנטיות בבגדים מינימליים לבין הזכות לשחות במשך 5 שעות במים קפואים.

מובן מאליו שבתור פולני טוב בחרתי ללא היסוס באופציה השניה. האמת, היה שווה. קודם כל, היינו באזור שהיו בו ממש עצים, עם מחטים ואיצטרובלים והכל, ולראות קצת ירוק בעיניים, אחרי חודשים של צהוב וחום, היה מחזה משובב נפש. חוץ מזה, יצא לי סוף סוף לבלות קצת עם אמריקאים מחוץ לסביבת העבודה, ויפה היה לראות את הטרנפורמציה שהם עוברים כשהם יוצאים מחוץ למשרד.

למרות שאמריקאים ידועים לשמצה ככאלה שלא מתענינים בשום דבר שלא נמצא בדלת אמותיהם, הרי שהחבר'ה שביליתי איתם היו סקרנים מאוד לגבי ישראל בכלל ויהדות בפרט. אני מקווה מאוד שייצגתי את האומה הישראלית בכבוד, אם כי יש לי הרגשה שלא הייתי בדיוק עובר את מבחני הקבלה ל"שגריר". בכל מקרה, הם שאלו אותי הרבה שאלות, כשבין השאר, נשאלתי מה היה ההלם התרבותי הגדול ביותר שהיה לי כשבאתי לארה"ב. למרות שחשבתי על זה זמן רב, לא הצלחתי למצוא משהו ספיצפי שגרם לי להלם שכזה, אלא יותר אוסף של דברים קטנים, שלאמריקאי טיפוסי נראים טריוויאלים ולישראלי כמוני משעשעים. למשל, העובדה שבמסעדה שואלים אותך אם אתה רוצה כוס שתיה קטנה או גדולה למרות שעם שתיהן אתה יכול לעשות ריפיל, או זה שבאריזונה רוכבי אופניים מחויבים לפי חוק לחבוש קסדה, אבל לאופנוענים זה אופציונלי בלבד. כל זה מחוויר כמובן לעומת הפרסומת שיש פה בטלוויזיה מטעם הצבא או הצי, שגורמות לי לגחך מתחת לשפם כל פעם מחדש.

עוד דבר שיצא לי לגלות פה ושדי הפתיע אותי, זה שהתשוקה שלי לספורט אמריקאי גדולה בהרבה מזו של מרבית האמריקאים שנולדו פה ונשמו פוטבול מגיל אפס. לדוגמא, את הערב סיימנו במסעדה בעיירה קטנה בשם פייסון (כל כך קטנה, למעשה, שההאפי הוור מתחיל בה כבר בשעה 2 בצהריים) כשבזמן הארוחה הוקרן על מסכי הטלוויזיה מסביבנו המשחק המרכזי של המחזור בליגת המכללות בו אירחה איווה את אוהיו סטייט. מבין 12 האנשים שנכחו באותה ארוחה, דווקא זה מישראל היה זה שלא התיק את עינייו מהמסך, בעוד שאר האמריקאים אפילו לא טרחו להעיף מבט. מה שנקרא, לתת אלכוהול למורמוני.

למה נזכרתי במורמונים, תשאלו? ובכן, בשבת גיליתי שחלק מהחברה האלה נוהגים לקחת להם שתי נשים ויש אפילו בחור בחווה בצפון אריזונה, כך סיפרו לי בטיול, שלקח לעצמו ארבע נשים שילדו לו ילדים בדאבל דיג'יטס. סתם, חשבתי שתרצו לדעת. מורמוני או לא, הבחור הולך ישר לגיהנום. בגן עדן הוא כבר היה.

טוב, ועכשיו לקצת פוטבול. אחד הדברים שקשה לאוהד פוטבול להתמודד איתם זאת העונה הקצרה של הספורט הזה. בקושי מצמצנו וכבר חלפה-עברה לה רבע עונה. הנה מסקנות קצרות מהעונה עד עכשיו:

- לקום ב-10 בבוקר ביום ראשון כדי לראות משחק זה לא כיף גדול.
- בטח אם המשחק הזה הוא בין בולטימור לאוקלנד.
- ואני לא מדבר בכלל על לקום לפרי-גיים בשמונה בבוקר.
- בכלל, לראות פוטבול עם קפה במקום בירה, קצת הורס את החוויה.
- נאצ'וס עם סלסה, לעומת זאת, זה אוכל הפוטבול המושלם.
- לא כיף לרדת על הריידרס אם הם מפסידים כל הזמן.
- אבל זה לא מפריע בכלל במקרה של טמפה.
- אם תראה פוטבול יומיים רצופים כל שבוע, תצליח לעלות על העצבים של האשה הכי סבלנית בעולם.
- חוץ מאשתי, כמובן.

מה, באמת ציפיתם למסקנות על פוטבול? טוב, אז הנה גם כמה אמיתיות, שיהיה לכם על מה להגיב:

- אני יודע שזה לא יפה להתלונן כל הזמן, אבל חגיגת תיקולים מוחמצים כמו שהיו השבוע, לא ראיתי הרבה זמן. ג'סטין מילר החזיר קיק-אוף לט"ד מול הקולטס למרות ששני שחקנים כבר עטפו אותו, הט"ד המנצח של בולטימור היה קומדיה של טעויות שבו המגן בכלל איבד את הרסיבר, אחד מהטאצ'דאונים של רג'י וויליאמס מול וושינגטון בכלל לא היה צריך לקרות וגם לסנטנה מוס היו שני ט"ד באותו משחק, כולל המנצח, שבהם המגינים פשוט נתנו לו לברוח מהאצבעות שלהם. אבל השיא היה במשחק של בפאלו מול מינסוטה שבו פירלס פרייס קיבל מסירה, נפל על הרצפה ועדיין הצליח לקום ולברוח מעשרה מגינים שהיו על שטח של מטר מרובע מסביבו. יכול להיות שמגינים היום הולכים על הביג היטס כדי להופיע בהיילייטס, או שסתם הם מאומנים פחות טוב, אבל זה היה פשוט ביזיון להגנות השבוע הזה.

- מייקל ויק לא נראה כמו ק"ב במשחק מול אריזונה אבל עדיין הצליח לקחת את אטלנטה לניצחון מוחץ (טוב, בכל זאת אריזונה) תוך שהוא רץ ליותר ממאה יארד בפעם המי יודע כמה. דונובן מקנאב חזר לרוץ כמו שהוא יודע והיה הראשון בכמעט 30 שנה לרוץ לשני ט"ד ולמסור לעוד שניים. בקולג'ים המגמה הזאת כבר מזמן ברורה כשוינס יאנג לקח את טקסס לזכיה באליפות שנה שעברה (טוב, בכל זאת USC, הבלוף הזה של גפן) וטרוי סמית, הק"ב הורסטילי של אוהיו סטייט, מוליך את הבאק-אייז למקום הראשון בדירוג ואולי גם לאליפות.

יש סיבה שאני מטריח אותכם בפרטים האלה. כשבוחנים את הליגה כרגע, העובדה היא ששחקני ההגנה הופכים יותר ויותר אתלטיים, יותר ויותר מהירים וכמות הסאקס מגיעה לרמתה הגבוהה מאז תחילת העשור. רבים לא יסכימו עם המסקנות שלי, אבל לטעמי הדור הבא של הקוורטרבקים הולך ומתפתח לנגד עינינו, כזה שמסוגל לא רק לעמוד בפוקט ולמסור אלא גם לצאת ממנו, להשיג יארדים עם הרגליים וליצור לעצמו מצבי מסירה. כרגע, רוב הק"ב מהסוג הזה הם חברה עם יכולת קבלת החלטות של גנרל ישראלי ממוצע, אבל לא רחוק היום שנראה אחד שמסוגל לרוץ וגם לזרוק כמו בן אדם וכל המשחק ייקח פניית פרסה משם.

אין הוכחה יותר טובה, לדעתי, לטענה הזאת, מאשר להסתכל על פייטון מאנינג של העונה הנוכחית. אם בעבר פייטון פשוט היה מתפרק ברגע שהפוקט סביבו קורס, הרי שהעונה הוא יוצא ממנו, מוסר בתנועה ואפילו, אלוהים ישמור, רץ לשני טאצ'דאונים.

זוכרים את ביג בן של לפני התאונה, כולל הט"ד המפוקפק בסופרבול? בדיוק אותו דבר. לעומת זאת תראו את קרסון פאלמר איך הוא נראה אבוד כשקו ההתקפה שלו קרס פעם אחרי פעם מול הליין של ניו אינגלנד. ק"ב העתיד יהיה חייב להסתגל להגנות המהירות או שהוא לא יהיה קיים. עידן הק"ב הנייחים סטייל דרו בלדסו או קורט וורנר הולך ונגמר מול עינינו.

- אין מישהו שבעד משחק קשוח יותר ממני, אבל מה שהיינסוורת' עשה במשחק של דאלאס-טנסי השבוע כשדרך על הראש של שחקן יריב בעודו על הרצפה ובלי קסדה צריך היה לזכות אותו בהרחקה לעונה שלמה ולא רק לחמישה משחקים, לטעמי. צריך להבהיר אחת ולתמיד לשחקנים שפעולה כזאת לא תעבור בשקט ותגרור אחריה את העונש הכבד ביותר האפשרי.

- אמרתי את זה קודם, ואני אומר זאת שוב ושוב - אל תתנו למאזן המושלם של בולטימור לבלבל אותכם. את המשחק השבוע הם לא היו צריכים לנצח ואם לא היה עומד מולם מאמן שמרן כמו מרטי, הם גם לא היו מנצחים. בולטימור אולי תסיים את העונה עם 12 או 13 ניצחונות אבל זה רק יגרום להם לחשוב שהם מספיק טובים - הם לא. דבר אחד יש להגיד לזכותם - לסטיב מקנייר אולי כבר אין את הדיוק של פעם אבל הוא לא איבד טיפה מהווינריות שתמיד אפיינה אותו. מקנייר ידע לנצל את החולשות של סן דייגו (ושל המאמן שלה) כדי להצעיד את הרייבנס לדרייב המנצח, למישהו יש ספק מה היה קורה עם קייל בולר במקומו?

- עוד קבוצה שהמאזן שלה נראה יותר טוב ממה שהיא באמת שווה היא הקולטס. אם בשנה שעברה היה נדמה שהקבוצה מתחילה להתאזן כך שגם ההגנה תתרום להצלחת הקבוצה, הרי שהשנה אנחנו צופים ברגרסיה רצינית והקולטס נשענים לחלוטין על יכולתו של הק"ב שלהם. צריך להצדיע לפייטון על יכולות ההובלה שלו (ועל הניצחונות שהוא מביא לי בפנטזי) אבל לאינדי פשוט אסור לנוח על זרי הדפנה של המאזן שלהם כי ההגנה שלהם נראית זוועה וגם משחק הריצה שלהם, מול קבוצות קצת יותר חזקות מהג'טס, יתקשה מאוד. ייאמר לזכותו של דאנג'י שהוא מבין את זה וכבר דאג להבהיר אחרי המשחק שתצוגה כזאת לא תחזור.

- רבים חושבים שבגלל שאני גר בפיניקס, אני חייב לאהוד את הקבוצה המקומית. האמת, ניסיתי, אבל זה פשוט בלתי אפשרי. השבוע, כשצפיתי בתקציר של ההשפלה שלהם מול אטלנטה (לא יכולתי להביא את עצמי לצפות במשחק עצמו, זה היה יותר מדי אפילו לפולני מזוכיסט כמוני) התחלתי לפתח תיאוריית קונספירציה שגורסת שלקורט וורנר נמאס מהקו הקדמי שלו והוא החליט פשוט לוותר על תפקיד הק"ב הפותח של הקארדינלס. בשבוע שעבר וורנר עשה בערך הכל כדי להפסיד את המשחק חוץ מלספר למגינים היריבים איזה תרגיל הוא הולך להריץ ועדיין לא שכנע את גרין שיחליף אותו בליינארט, אז השבוע הוא עשה זאת שוב - והצליח.

ברצינות עכשיו, לבי לבי למאט ליינארט שצריך להיכנס לסיטואציה שבה פשוט אין לו סיכוי להצליח. קו ההתקפה של הקרדינלס הוא אולי הגרוע בליגה (אם לא סופרים את הריידרס, ואנחנו לא) ויש לי הרגשה שליינארט המסכן עוד הולך לקנא בדיוויד קאר של השנים האחרונות.

- הייתי רוצה להכיר לכם בחור צעיר בשם מארקז קולסטון קולסטון יקירנו הוא רסיבר בניו אורלינס סיינטס ונבחר בסיבוב השביעי בדראפט האחרון, שני מקומות לפני מר אי-רלוונטיות. למרות שרובכם לא מכירים אותו, לקולסטון יש עד עכשיו, בארבעה משחקים 336 יארדים (ממוצע של 84 למשחק) ושלושה ט"ד. לרסיבר שנבחר ראשון בדראפט, סאנטוניו הולמס מהסטילרס, יש בדיוק 51 יארד בלי ט"ד. מה שאני רוצה להגיד הוא - אף אחד לא יודע מה באמת יקרה ואם תעבוד מספיק קשה, תוכל להגיע כמה רחוק שתרצה. וחוץ מזה - לי יש אותו בפנטזי, אז נה לכם.

הציטוט של השבוע מגיע מפי הגבורה עצמה. הנה מה שי' אמרה כשהיא ראתה את שון סולסברי בספורט סנטר השבוע:

"לא ידעתי שאל באנדי מגיש בESPN??"