די לעשות שכונה

פתגם אמריקאי ידוע קובע ש"שניים הם זוג, שלושה הם קהל". בגירסה הישראלית של 2006 מתברר שגם אחד יכול להיות קהל, אם שמו הפרטי "אוהד" ושם משפחתו "בני יהודה". הפרוצדורה פשוטה: מר אוהד שולח מסר לאנשי תקשורת, שקוראים לו בשם החיבה "אוהדים", וכך יוצא שאוהדי בני יהודה מתנגדים לבואו של סאלם אבו סיאם. ברוכים הבאים לקומץ הכתום.

אותו אוהד, וגם חבריו לקומץ (20 המופלאים שקיללו באימון), לא חייבים לאיש דין וחשבון מדוע הם לא רוצים ערבים בשכונה. הבעיה היא שהם פוגעים במוניטין של קבוצה שכבר צירפה ערבי לפני מספר שנים, ונוכחותם בתקשורת מאסיבית בהרבה מכוחם הריאלי. אם מי מהם איים לפגוע פיזית באבו סיאם או ברכוש המועדון, רשויות החוק אמורות לטפל בו. לתקשורת אין מקום בסיפור הזה, שמתנפח רק בגלל ציטוטים אנונימיים.

בכל קבוצה יש אוהדים מסוג זה, רק שלא נותנים להם פתחון פה. אם א' (השם האמיתי אינו שמור במערכת) הוא אוהד הפועל ת"א ושונא ערבים מוצהר, אף אחד לא יעז לשאול אותו מה דעתו על באדיר וטועמה. אבל את בני יהודה קל לסמן. למה? כי היא אחרונת הקבוצות השכונתיות בליגת העל, ולכן המסר שהחבר סאלם לא רצוי נשמע טבעי הרבה יותר מאשר "אוהדי הרצליה נגד ערבים". אני מנחש שאבו סיאם גם לא שאף מעולם לשחק בשכונה. העברתו היא חלק מעידן הכדורגל המסחרי שהחל בשנות ב- 90. בשנים אלה גדל מספר הערבים בליגה הבכירה באופן דרמטי. אם באייטיז דיברו על על טורק, ארמלי ועלי עותמן, היום ערבים הם חלק בלתי נפרד מהנוף בכל הקבוצות פרט לאחת. יש אוהדים שלא הפנימו את עקרונות המסחר, ומבחינתם כל שחקן שלא גדל בנוער הוא חשוד פוטנציאלי בחוסר נאמנות, בטח אם הוא ערבי.

בכל 12 קבוצות ליגת העל העונה, פרט לבית"ר ירושלים, שיחקו ערבים. למי ששכח: סלמן עמר באשדוד, רמי אבו לאבן בהרצליה, אחמד עארף בנתניה, רמי אשקר בהכח ועוד ועוד. אנשים מחכים ליום שבו ערבי ישחק בבית"ר במונחים של אוטופיה. כאילו שאם טועמה או באדיר ילבשו את המנורה יושג פיוס היסטורי במזרח התיכון. להנהלת בית"ר יש זכות וחובה להתחשב ברגשות הקהל, שחלק נכבד ממנו מתנגד לערבים בקבוצה, והדבר הוכח כבר מספיק פעמים. גם לא נראה לי שיותר מדי כדורגלנים ערבים שואפים לשחק בבית"ר, ולכן הסטטוס קוו נוח לכולם. מי שמאמין שגזענות זו תופעה שקיימת רק בארץ והטפה נגדה תמחק אותה, חי באשליות. גמר חתימה טובה, סאלם.