פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רגע לפני אוקטובר

        הדילמה של ווילי רנדולף, היתרון הגדול של היאנקיז, הגאונות של פאט גיליק והסכנה מצד מינסוטה. כמה מחשבות על הפלייאוף

        אוקטובר. מילה שעבור הישראלי הממוצע מעלה בזיכרון את מלחמת יום הכיפורים, את אינתיפאדת 2000 ולעכברי הכדורסל את ההכנות של מכבי ת"א לקראת עוד עונה עם יריבות מצחיקות ביורוליג ואת הישורת האחרונה לקראת פתיחת עונת ה-NBA.

        אבל בארה"ב המשמעות של המילה אוקטובר אחת היא: בייסבול. פלייאוף בבייסבול, אם נדייק. שמונה קבוצות יהיו שם. שתיים, ניו יורק יאנקיז והמטס, כבר בפנים רשמית, עוד ארבע: דטרויט, מינסוטה, אוקלנד וסט. לואיס יהיו שם בקרוב מאוד, ועוד שלוש: סן דייגו, לוס אנג'לס ופילדלפיה נאבקות על הכרטיסים הנותרים. רגע לפני שנכנסים לקלחת, כמה מחשבות על הצפוי לנו.

        לנוח או להיכנס לקצב?

        לספטמבר בעונה שעברה נכנסו השיקגו וייט סוקס ביתרון דו ספרתי על השנייה בבית, קליבלנד. האינדיאנס תפסו ספטמבר מטורף, ורק התאוששות של הרגע האחרון מנעה מפח נפש ומהפך עצום בפסגת בית ה-AL מרכז.

        מנג'ר הוייט סוקס, אוזי גיין, הפנים את המסר. לאחר שהגרביים הבטיחו העפלה, הם שיחקו נגד קליבלנד. האינדיאנס היו צריכים לנצח לפחות משחק אחד בסדרה כדי להשאיר לעצמם סיכוי לעלות דרך הויילד קארד, כשבוסטון והיאנקיז ניהלו קרב צמוד במזרח. שיקגו ניצחה את הראשון, וגיין הלך על הגרון של השבט: "אני רוצה סוויפ בסדרה". הוא השאיר את המגישים שלו בפנים להופעות חזקות, ונתן לבובי ג'נקס לסגור את המשחקים, למרות שברוב שלבי העונה עשה זאת דסטין הרמנסון. שיקגו אכן טאטאה את קליבלנד והמשיכה עד לאליפות. המגישים היו בכושר אימתני, החובטים היו חמים ברגעי הקלאץ' והזכיה בצלחת לא הוטלה בספק.

        ואיך זה מתקשר לניו יורק מטס? ביומיים שלאחר הבטחת העליה לפלייאוף, השאיר ווילי רנדולף, מאמן הקבוצה, את הכוכבים שלו על הספסל. קרלוס בלטראן לא שיחק, דייויד רייט נח גם הוא משחק אחד, וכמוהו גם קרלוס דלגאדו. קל להבין את רנדולף, שבוודאי גם המגישים שלו, ובוודאי פדרו מרטינז שרק חזר מפציעה, יעבדו בהילוך נמוך, אם בכלל, עד לחודש הבא. אבל רנדולף חייב למצוא דרך לפמפם את החברים מניו יורק. המטס היא קבוצה בלי ניסיון פלייאוף רב, הפעם האחרונה בה ביקרה שם הייתה לפני שבע שנים. הסדרות הבאות שלה הן מול וושינגטון ואטלנטה, קבוצות שכבר מזמן חושבות על פגרת החורף. החבר'ה של ניו יורק חייבים להיכנס לקצב איכשהו.

        בשנים האחרונות קבוצות רבות שהבטיחו את העליה לפני הישורת האחרונה (הבולטות: סיאטל של 2000, היאנקיז של 2002, הקרדינלס של 2005) לא הגיעו לוורלד סירייס, מה גם שהמטס עומדים לקבל את קבוצת הויילד קארד, ומהבחירה בין סן דייגו לדודג'רס ולפיליז, הם בוודאי יעדיפו את הפאדרס נטולי ההתקפה. השתיים האחרות הן לא יריבות שרנדולף ירצה לפגוש, והן יכולות בהחלט לעקוץ את החברים מהקווינס, אם אלה יגיעו בלי הכנה מנטאלית ראויה.

        אליפות בעזרת ההתקפה?

        גם היאנקיז הבטיחו מוקדם את אליפות הבית. מי זוכר בכלל שבאמצע אוגוסט הם היו צמודים ראש בראש עם הרד סוקס במזרח? ניו יורק רגילה לסרט הזה, כבר תשע שנים שהיא זוכה באליפות הבית כמעט בלי למצמץ. השנה שעברה הייתה יוצאת דופן, כשזכו רק בפוטו פיניש.

        גם ג'ו טורה התחיל לעשות ניסויים, כמו רנדולף. טורה מכיר את הריטואל. בשנת 99' הוא סיים עם שבעה הפסדים רצופים את העונה הסדירה אחרי שהבטיח את הבית בתחילת החודש, אבל בפלייאוף קטף את האליפות כמו גדול. ההבדל בין המטס ליאנקיז הוא הניסיון הרב במעמד - וגם הליינאפ.

        כי עד כמה שלמטס יש הרבב חזק, ליאנקיז יש הרכב בלתי נתפש בכלל. ג'וני דיימון, דרק ג'יטר, ג'ייסון ג'יאמבי, אלכס רודריגז, הידקי מאטסוי, בובי אבריו, רובינסון קאנו, חורחה פוסאדה. גארי שפילד יחזור מאוד בקרוב, וגם אם לא, מלקי קבררה היה מעולה השנה. זוהי תשיעייה מפחידה ביותר.

        רגב, חבר טוב ואוהד מטס (כך שבאהדת היאנקיז לא תוכלו להחשיד אותו), אומר שהמפציצים מהברונקס יכולים לקחת את האליפות גם בלי הגשה בכלל. למרות שפיצ'ינג משחק בפלייאוף את התפקיד הכי חשוב, עם הרכב כזה ייתכן מאוד שהם לא יצטרכו לדאוג. יש סיכוי שתראו אלופה שעושה את זה על טהרת המחבט בלבד.

        אבל מי שחושב שהאליפות בכיס של היאנקיז טועה בגדול. קודם כל, כי בסוף העונה שעברה, במשחק הסיום, טורה לא נלחם על הביתיות, נתן לבוסטון לעלות לפלייאוף והפסיד לאיינג'לס בסדרה של חמישה משחקים. השחצנות עלתה לו ביוקר, ובכלל, בשבע השנים האחרונות כל הזמן קורה ליאנקיז משהו רע באוקטובר. בנוסף חשוב לזכור שעדיין יש להם בעיית הגשה קשה. רנדי ג'ונסון לא נתן סיבה להוכיח שהוא אמין, וונג צריך להראות שבפלייאוף הוא טוב לא פחות מבליגה, מוסינה יציב כרגיל ולך תדע מה ייתן ליידל.

        אבל הבעיה הקשה היא הבולפן. היאנקיז לאורך השנים תמיד רצו להגיע לריברה. מו פישל לא פעם, אולם בתכל'ס עדיין היה המגיש הכי אמין בברונקס. הגעה לריברה פירושה בדרך כלל ניצחון. אלא שבמשחקים האחרונים, כשטורה שומר אותו בגלל פציעה, אפשר לראות את הפגיעות של החוליה המסיימת. פרנסוורת' מאוד לא אמין ומתפרק מנטלית, על פרוקטור לא ממש אפשר לסמוך וגם רון וילון זה לא בדיוק זה. מייק מאיירס מצחיק יותר מאוסטין פאוארס. בקיצור - סטיינברנר, כמו תמיד, לא רגוע. הוא יודע למה.

        הגאונות של פאט גיליק

        למי שלא מכיר את פאט גיליק, הנה כרטיס ביקור קצר כמנכ"ל של קבוצות שונות ב-MLB: חמש זכיות בבית ה-AL מזרח עם טורונטו בלו ג'ייז, שני תארי אליפות עם הג'ייז, שתי הופעות בפלייאוף בשלוש שנים של ניהול בבולטימור, ובניית הקבוצה המפלצתית והמדהימה של סיאטל בתחילת שנות ה-2000. המארינרס הגיעו בתקופתו (2001) למאזן שיא של 46:116, ובכלל זכו באחוז מדהים של נצחונות בין 2000 ל-2003- 255:393. הוא נחשב לאביו הרוחני של בילי בין, המנכ"ל הכי מוערך במייג'ורס. לאיש יש קבלות.

        בשנים האחרונות גיליק עשה מספר טעויות, מאס במארינרס וגם הם לא התלהבו ממנו יותר. בשנה שעברה התמנה כמנכ"ל פילדלפיה פיליז. משהו קטן על פילדלפיה כעיר: ב-25 השנים האחרונות, מאז הזכיה של ה-76' באליפות האחרונה בכדורסל, עיר האחווה פיתחה מנטליות לוזרית מדהימה, בכל ענפי הספורט. הקהל שם תובעני והתקשורת רצחנית. לגבי הפיליז עצמם, הרבה ציפיות לא היו מהם.

        גיליק עשה עם פתיחת העונה טרייד שבמרכזו העביר את הסלאגר ג'ים ת'ומה לשיקגו וייט סוקס וקיבל את ארון רוואנד ושני פרוספקטים. נכון לעכשיו, הטרייד לא הוכיח את עצמו. במהלך העונה העביר לניו יורק יאנקיז את קורי ליידל והחובט העצום בובי אבריו תמורת ארבעה פרוספקטים, שעם מיטב ההיכרות שלנו עם היאנקיז לא שווים יותר מדי. המטרה: להוריד את נטל המשכורות בקבוצה.

        ברור היה לכאורה שמול גיליק עומדת משימה אחת מול העיניים: הריסת הקבוצה ובנייתה מחדש, על בסיס צעיר שירוץ להרבה שנים. עד כאן, אין בעיה, לא שזה לא נעשה לפני כן. אבל מה שגיליק עושה בפילדלפיה הוא את הדבר המוזר שנקרא "בניה תוך התחרות". זה משהו שנפוץ מאוד ב-NBA, אבל שם מתוך 30 קבוצות, 16 נכנסות לפלייאוף. הפיליז, נכון לעכשיו, צמודים במרוץ לפלייאוף שכרטיס הכניסה אליו הוא הקשה ביותר להשגה. מלבד ברט מאיירס הם מחזיקים במגישים בהגשה בינונית ובהתקפה שכוללת את ראיין הווארד, צ'ייז אטלי וג'ימי רולינס העקביים, ועוד מספר חובטים שנעים על מצבי רוח (פאט ברל ומייק ליברת'אל). לא בטוח שהפיליז יגיעו לפלייאוף כבר השנה, אבל כל עוד גיליק מושך בחוטים בקבוצה הזו, היו סמוכים ובטוחים שהם יתחרו עד הרגע האחרון, ולא רק העונה.

        תאומים חמים

        לו פרנסיסקו ליריאנו היה נשאר בריא, הייתי מהמר על מינסוטה כעל מי שתלך הכי רחוק. עם פאנץ' של סנטנה וליריאנו והתקפה שכוללת את ג'סטין מורנו, ג'ו מאוור, טוריי האנטר ועוד חובטים שקופצים מעל לפופיק, עם בולפן סביר וקלוזר טוב, לטווינס יש את כל הנתונים שהביאו את קבוצות הויילד קארד לזכות באליפויות בשנים האחרונות.

        מינסוטה בכושר מפחיד. באוגוסט הפיגור שלה מדטרויט היה דו ספרתי. בכל יום היא יכולה לעקוף את הטייגרס בדרך לראשות הבית. מכיוון שהטווינס לא יכולים לשחק נגד קבוצה מאותו הבית בשלב הפלייאוף הראשון, הם יקבלו את אוקלנד או את היאנקיז. באוקלנד הם שולטים במשחקי הפלייאוף של השנים האחרונות. עם היאנקיז הסיפור קצת אחר. בפעם שעברה שיוהאן סנטנה פגש את הפסים, הוא עלה מולם פעמיים, עם שלושה ימי מנוחה באמצע. באף אחת מהן לא היה דומיננטי. במשחק הראשון ניצח בזכות הגנה, בשני הוביל עד שחואן רינקון נתן הומר בן שלוש ריצות לרובן סיירה, היאנקיז ניצחו במטרודום והדיחו את הטווינס.

        סנטנה של השנה בוגר יותר, ובסדרה של חמישה משחקים הוא יעלה פעמיים. זה מסוכן מאוד לכל קבוצה שתשחק נגד הטווינס. בהגשה יגבו אותו בוף בונסר, בראד ראדקה הותיק וקרלוס סילבה. זה לא צוות לצאת איתו למלחמה. בסדרה של חמישה משחקים לא הייתי הולך נגד מינסוטה מול אף קבוצה, גם לא היאנקיז. שבעה הם סיפור אחר.