פינה חדשה: תפסו שבוע

בכל שבוע נכתוב על שלושה שחקנים שעשו אימפקט במחזור האחרון. ננסה להתמקד בשחקנים שרוב השנה רחוקים מאור הזרקורים, עושים את העבודה שלהם בשקט ולא מתבלטים אבל מפעם לפעם מגיע היום שלהם - אלוהים כמו נוגע להם בקודקוד הקסדה ומעניק להם השראה. בימים כאלה אי אפשר לעצור אותם, הם ידרסו ויכסחו ובכל פעולה שלהם ישרה קסם. לא נכתוב על הפייטון מאנינגים והלדהניאן טומלינסונים, הם את שלהם עושים ויעשו גם בלעדינו. במקומם נפתח צוהר צר לעולמות של שחקנים שלא מדברים עליהם הרבה. אלה יכולים להיות שחקני הגנה, בועטים, קוורטרבקים קטנים, רצים אחוריים שסוף סוף הלך להם ורסיברים שנתנו יום ענק.

בועט, מינסוטה וייקינגס, בן 32, ותק 10 שנים, קליפורניה.

זה לא היה פשוט ללונגוול לעזוב את הבית בגרין ביי. אחרי הכל, עשר שנים זה הרבה זמן, בייחוד בוויסקונסין. הוא מצא שם בית, הוא מצא שם חברים, הוא שיחק עם ברט פארב. לונגוול שבר את שיא הנקודות בהיסטוריה של גרין ביי ואת שיא שערי השדה של הקבוצה. הוא הגיע איתה לסופרבול, זכה להבקיע שער שדה בעונה הראשונה שלו וכבש במדים הירוקים 9 שערי ניצחון. בכלל, יש לציין, הוא הבועט החמישי המדויק ביותר בהיסטוריה.

אבל עונת 2005 היתה הגרועה בקריירה שלו (כמו של רבים משחקני ג.ב) ולונגוול, שהפך לשחקן חופשי, קיבל הצעה מפתה ממינסוטה, היריבה המאוסה. אף פעם לא קל לעבור מעבר לגדר, והאיבה בין שתי הקבוצות אף פעם לא היתה חיננית, אבל גרין ביי לא הראו מאמצים גדולים להשאיר אותו בקבוצה והוא עבר. "אני לא מצפה שיקבלו אותי כאן בחום", אמר, "אבל אני מאוד גאה על מה שהשגתי בגרין ביי". מינסוטה, מבחינתם, חטפו לא מעט מלונגוול והרגישו שהם עושים צעד משולש – פוגעים בגרין ביי, מקבלים בועט מצוין ולא צריכים לשחק נגדו יותר.

והעונה התחילה מצוין. מינסוטה נראית חדה ומדויקת, בדיוק כמו בראד ג'ונסון. משחק הריצה נראה פגז, הרסיברים לא רעים ואפילו ההגנה מתפקדת. אבל מי האמין שכל נקודות הקבוצה יעברו דרך לונגוול, טוב ככל שיהיה?

שימו לב לסטטיסטיקות שלו במשחק 2 נגד קרולינה, אחת המועמדות הגדולות לזכות באליפות השנה: 3 שערי שדה, מסירה לטאץ' דאון ונקודה נוספת אחרי הט"ד, כל 16 הנקודות של הקבוצה עברו דרך רגלו וידו הימנית. את שער השדה האחרון הוא הבקיע בהארכה וניצח את המשחק. על מסירת הט"ד הוא אמר: "עשר שנים בפנים, סוף סוף יש לי אחת".

ואיזה מהלך מקסים זה היה. הוא קיבל את הכדור, התגלגל ימינה ומצא את הטייט-אנד ריצ'ארד אוונס למסירה חופשית וקלילה של 16 יארד. חיוכים נשפכו כמו שמפניה והכל בירכו את לונגוול על מהלכי חייו. הוא כבר לא צ'יזהד יותר, שימו על ראשו קרניים.

ליינבקר, בולטימור רייבנס, בן 29, 7 שנים, סאות'רן מיסיסיפי.

לשחק בהגנה של בולטימור זה דבר מחייב. אם אתה לא ממש טוב לא תהיה שם. הכנפיים המגנות של ריי לואיס יכולות להיות צל מאיים ומי שמשחק איתו ולא נותן מאה אחוז יימצא את עצמו זרוק באיזו תעלה. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על הרייבנס, אבל ההגנה שלהם, גם בכל אותן השנים האחרונות האפלות, תמיד שמרה על רמת משחק מהגבוהות בליגה, כאילו מתעלמת ממשחק התקפה ואומרת – הם לא העניין שלנו, זאת קבוצה אחרת. ותומאס עשה עבודה טובה. ממש טובה. הוא אחד משחקני ההגנה היותר מגוונים בליגה, שיחק בשמונה תפקידים שונים בשבע השנים שלו בקבוצה, עובר מליינבקר לדיפנסיב אנד ללא הרף והשנה חתם על הארכת חוזה לעוד שלוש שנים. לואיס אישר.

ביום ראשון אנדרו וולטר, הקוורטרבק האומלל של אוקלנד, לא ידע מה הכה בו. הוא זיהה את זה, הרי מספר 96 היה שם כמעט בכל פעם שהוא נגע בכדור, אבל שום דבר לא יכול היה לעצור אותו. הוא ידע שהוא יחטוף את המכה והמכה אכן הגיעה והוא לא יכול היה לעשות כלום. וולטר יכול לזכור את עצמו שוכב על הגב ומעליו עומדת המפלצת הזאת ומחייכת אליו ברשעות מבעד לברזלי הקסדה. הוא רק לא זוכר מתי זה היה – אם באחת משתי הפלות הקווטרבק שהוא ספג מתומאס, אם בסייפטי המשפיל, או אולי בכלל כשתומאס חטף לו את המסירה. איזה סיוט.

ותומאס, תמיד צנוע, דיבר בשבח השחקנים האחרים: "זה רק מראה לך שקו ההגנה עשה עבודה טובה בכיסוי. אני רק רוצה לברך את האוהדים שלנו שעשו עבודה מצוינת".

ביחד עם שבעת התיקולים שלו השבוע, כמו גם בשבוע שעבר, תומאס הופך לאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה וביחד עם לואיס, פיטר בולדוור, אד ריד, טרוור פרייס, טרל סאגס וסמארי רול זו שוב אחת ההגנות המאיימות ביותר בליגה.

קוורטרבק, שיקגו ברס, בן 26, 4 שנים, פלורידה.

אוהדי שיקגו כבר התרגלו לרעיון שהקבוצה שלהם תראה כמו שהרייבנס נראו כשהם לקחו את האליפות ב-2001. הגנת ברזל, משחק ריצה טוב וקוורטרבק לא משמעותי. רק תסתכלו על הרייטינג של גרוסמן בשנה שעברה, כששיקגו הגיעו לפלייאוף – 59.6... הרבה יותר נמוך מזה זה לא יכול לרדת. והכי מביך, זה היה שיפור מקייל אורטון שהקדים אותו.

כולם ידעו שלגרוסמן יש משחק, את מה שעשה בפלורידה נגד LSU כל אמריקה ראתה במשחק שזכה לכינוי slinging in the rain. במבול השוטף הוא נתן את משחק חייו עם 464 יארד ו-5 ט"ד וניצחון אדיר על הטייגרז. באותה שנה הוא הגיע שני בקרב הצמוד בהיסטוריה על תואר ההייזמן (הפסיד לאריק 'מה יצא ממנו' קראוץ'). אבל ל-NFL חוקים אחרים.

גרוסמן קיבל את המושכות מלאבי סמית', אבל נראה היה שרק לאבי מאמין בו. אפילו שחקני הקבוצה התייחסו אליו כאל החוליה החלשה של הדובים, פרשני ESPN קטלו אותו וסטיב יאנג אמר שהמשחק שלו מזעזע. אחרי משחק הנפל בפלייאוף של 2005 הוא קיבל קריאות בוז צורמות גם מהאוהדים המסורים של שיקגו (שמזכירים את הקומץ של בית"ר לפעמים, ועוד תכפילו בשבעים אלף).

אבל גרוסמן חזר השנה אחר ונראה כאילו משהו עבר עליו בפגרה, משהו טוב. הוא מדויק, הוא חד ויותר מהכל – נראה כאילו, קשה להבין למה, הוא מאמין בעצמו. מהר מאוד הרסיברים מתחילים להאמין בו חזרה והאוהדים, כמה החיים נראים קלים פתאום – מהללים ומשבחים. רק חכו למשחק הנפל הבא.

אפילו סטיב יאנג התנצל.

ואם, באמת, קבוצת ההתקפה של שיקגו תתחיל להראות כמו שהיא נראתה בשבועיים האחרונים, זו יכולה להיות אחת המועמדות המבהילות ביותר לתואר האליפות של השנה.