הכי בום בראש

אוהדי ספורט, ואת זה תספר לכם כל אישה זנוחה, הם נרקומנים. מכורים. ג'אנקים שנדבקים למסך הקטן ולא מעניין אותם כלום. הכוסית שבכלל פלא שהיא זורקת בכיוון שלהם יכולה לדפוק סטריפטיז, הילדים יכולים לבכות, החשבונות יכולים להיערם והשטחים יכולים לבעור. אם המשחק המסוים שמביא למכור המסוים את המנה שלו משודר באותו רגע בטלוויזיה, שיתפוצץ העולם.

ומכל המכורים, הכי מטורפים הם ללא ספק חולי הפוטבול. לא נתחיל לדון כאן באנשים שעוקבים אחרי מרוצי אופניים וכל מיני ענפי ספורט ליחידים שאחד מתרגילי החובה שלהם זה פירסינג למתקדמים. מבין כל ענפי הספורט הקבוצתיים, אין כמו הפוטבול.

העונה הרגילה היא הקצרה ביותר שיש, ארבעה חודשים בלבד. גם בארבעת החודשים האלה יש רק מחזור משחקים אחד בשבוע. ואז יש חודש פלייאוף, ואז גמר כל הגמרים (שלעתים קרובות מדי, בניגוד לגמרים של שתי הליגות ולרוב המשחקים שלפניו, נגמר עוד במחצית הראשונה, אבל על זה בהזדמנות אחרת), ואז לישון במשך שישה חודשים שלמים עד שבכלל מתחילים להריח עונה חדשה.

פלא שאנחנו מטורפים? שעד שזה כבר מגיע, גם עם מלגזה לא תקימו אותנו מהכורסא? אבל למי שעדיין לא נדבק בחיידק הטורף הזה, הנה הסבר קטן למה פוטבול הוא הספורט העילאי: נתחיל בסיבה הברורה ביותר: פוטבול הוא משחק אתלטי במידה מדהימה. מרחוק נדמה שמדובר בהרבה גלמים גדולים ומגושמים, אבל למעשה, אפילו הרי האדם ששוקלים 150 קילו זריזים בהרבה ממני ומכם, ומסוגלים למפגני אתלטיות עוצרי נשימה. כשזה מגיע לתופסים ולרצים אחוריים, בכלל מדובר באנשים בעלי חן ושליטה גופנית של רקדני בלט עולמיים, שרק גדולי הכדורגלנים והכדורסלנים משתווים אליהם.

הלאה: פוטבול הוא המשחק הקבוצתי האולטימטיבי, ובו בזמן ה-משחק האינדיבידואלי. אפשר לבלות משחק שלם במעקב אחרי מץ'-אפ בין תופס למגן פינה, בין ליינבקר לרץ אחורי, בין תאקל לקיצוני הגנתי וכמובן בין ביצועיהם הנפרדים של שני רכזי המשחק, הקווטרבקים. חשיבותם של המץ'-אפים האלה, ונוחות המעקב אחריהם, גדולה עוד יותר מזו שבכדורסל. בכלל, אין משחק שנוח לעקוב אחריו בטלוויזיה כמו פוטבול. מצד שני, בפוטבול צריך יותר חתיכות טובות מאשר בכל ספורט אחר. בכדורגל יכול מראדונה אחד לקחת גביע עולמי. בכדורסל מספיק ג'ורדן אחד כדי לקחת אותך לפלייאוף, תוסיף לו פיפן ויש לך חצי גמר עד גמר אזורי, ואם תוסיף לשני אלה גם ריבאונדר, יש לך שש אליפויות בשמונה שנים.

בפוטבול, למרות שיש בו את העמדה הבודדת החשובה ביותר בכל ספורט קבוצתי שהוא, הקווטרבק, הרי שאפילו הקווטרבק הכי גדול בעולם לא ייקח קבוצה של אפסים לשום מקום – ומי שראה קווטרבק נמחץ תחת כמה מאות קילו של שומן ושרירים אחרי שקו ההתקפה שלו התמוטט, יודע בדיוק למה. גם אם יש לך קווטרבק תותח, תופס שרץ כמו איילה ודופק פניות כמו פרארי, ורץ אחורי שסוחב כמו רכב משא על סטרואידים, אתה עדיין צריך עוד כל מיני חתיכות אפורות ברמה גבוהה, משני עברי הכדור, כדי להתמודד בכלל על תואר.

עוד סיבה? פוטבול הוא משחק המומנטום העילאי. אפשר לדבר על מומנטום בכדורסל, או בהוקי, ואפשר אפילו בכדורגל, אבל רק בפוטבול ניתן להסתכל לאחור על כל משחק ומשחק ולומר: "המהלך הזה הכריע את המשחק". העובדה שמהלך אחד יכול להיות כל-כך מכריע, הופכת כל מהלך למרתק.

במבט ראשון, אפשר לטעות ולחשוב שפוטבול הוא משחק שבלוני. כל מהלך מתחיל בדיוק מאותו מצב. שתי הקבוצות נערכות זו מול זו, כשהכדור באמצע. זה בדיוק מה שהופך את הפוטבול למדהים. כל מהלך כזה הוא כמו מתיחת קפיץ. שעון המהלך מתקתק לאחור, האנרגיה נאגרת, הזמן עומד לאזול ו . . . בום! כל האנרגיה הזו משתחררת במכה. תוך שבריר שנייה, גופים מתנגשים זה בזה תוך כדי תנועה בתבניות מורכבות – ודווקא ההגנה היא שצריכה להשקיע מחשבה, להגיב ולאלתר תוך שבריר שנייה, בעוד שההתקפה פועלת רוב הזמן על פי מהלך מתוכנן מראש. חצי מההתקפה נסוגה לטבעת מגן סביב הקווטרבק – המלך, המצביא, הגביע הקדוש – והחצי השני יוצא קדימה ומנסה למצוא פרצות בהגנה. ההגנה מנסה לחסום את אלה, ובו בזמן לעקוף את חומת המגן של הקווטרבק, או להבקיע דרכה, ולהטיח אותו לאדמה.

וכשההתקפה מוצאת את הפרצה שלה? האנרגיה של ההתנגשות משתנה כבמטה קסם והופכת להתרגשות של מרוץ, כשרץ אחורי מוצא לו חור ומתחיל לדהור לעבר קו היעד. או אם זה מהלך מסירה, אז הנשימה נעצרת וכל העיניים פונות אל האליפסה המסתחררת באוויר, וכשהיא מגיעה ליעדה יש מין הרגשה של קתרזיס, של פורקן, שרק גול יפה בכדורגל משתווה אליו, וכשהיא נהדפת נאנחים אוהדי הקבוצה מתגוננת בהקלה שגם בה יש כוח מטהר. ולעתים התופס מצליח גם לרוץ אחרי השלמת המסירה, ושני סוגי היופי הללו משתלבים במהלך אחד.

כל מי שקצת מבין יודע שספורט הוא לא סתם תירוץ לגברים לבלות יחד בשתייה וגירבוץ, ולא סתם תעשייה של מיליארדי דולרים בכל העולם. ספורט הוא תחליפו של האדם התרבותי למלחמה, ופוטבול הוא ללא ספק המלחמתי מכל סוג הספורט. פוטבול הוא קרב על שטח. שוב ושוב ושוב נערכות שתי הקבוצות זו מול זו – הצבא התוקף מנסה לכבוש עוד פיסת אדמה, עד לכיבוש הסופי, והצבא המגן מנסה להדוף אותו וליטול את היוזמה לידיו. יש בזה משהו שמדבר ישירות לעמקי המוח התת מודע שלנו.

אז יש לנו אתלטיות אינדיבידואלית מדהימה ומשחק קבוצתי מורכב, מתח, מומנטום, עוצמה מתפרצת וחיבור אלחוטי ישיר לתת-מודע. באמת אי אפשר להאשים את מי שהתמכר, ולמי שעוד לא – הנה לכם הזדמנות. הלילה מתחיל הפלייאוף (23:30, שידור ישיר ב-ESPN וגם במידלך איסט) ועד ועד שיגיע הסופרבול בעוד קצת פחות מחודש, אנחנו נדאג שתהיו מוכנים לקדש את יום הראשון, כי בו שבתו אוהדי הפוטבול מכל מלאכה וישבו להתענג על המשחק שהוא ללא עוררין הכי בום בראש*.

* מאמר זה התפרסם במקור בחמישה באוגוסט 2001, ערב עונת הפוטבול של אותה שנה.