דרדר במדבר: ניצוצות של ווינריות

את הטור של השבוע הייתי רוצה לפתוח בהתנצלות לאיש יקר, החבר פייטון מאנינג. מה לא אמרתי עליו במשך השנים - שהוא בכיין, שהוא לוזר, שהוא לא מסוגל לנצח במשחקים חשובים. אז סליחה, פייטון, כי השבוע הופעת בגדול ולמשחק הכי חשוב של השנה - 400 יארד, 3 ט"ד ו-46 נקודות פנטזי יקרות ערך שהתרגמו בסופו של דבר לניצחון דחוק בשתי נקודות על יריב המיתולוגי. אז שוב - תודה וסליחה. כל מי שקורא לך לוזר לא יודע על מה הוא מדבר.

השבוע גיליתי שנכזבה תקוותי האחרונה לראות איזה משחק פוטבול שחשקה נפשי, כאשר הטכנאי של דיירקט-טי.וי הודיע לי שהכיוון של הדירה שלי לא מאפשר הצבת אנטנת לווין. אז בצהרי יום ראשון, לאחר צפיה במשחק בין הרייבנס לריידרס (אני אחסוך מכם את החוויה, מטעמי בריאות הציבור. אם אני אתפוס את האידיוט שבחר דווקא את המשחק הזה מכל המשחקים לשידור פה, נשבע לכם שהוא לא יוצא מזה עם כל האיברים במקומם), לבשתי עלי את חולצת המשחק החדשה של טדי ברוסקי, גררתי את י', ונסענו לפאב ששמתי עליו עין עוד לפני שבוע.

פאבים הם פאבים בכל מקום בעולם וכמו בארץ, גם פה, בשעה אחת בצהריים יש בהם רק שני סוגי אנשים - שיכורים ואלכוהוליסטים. אבל שיכורים אוהדי ספורט הם עוד יותר מצחיקים משיכורים רגילים. בפאב שאנחנו היינו בו (שמוקם ממש ליד האוניברסיטה) היו משהו כמו מאה אוהדים צעירים שצפו בחמישה, שישה משחקים בו-זמנית, כמעט כולם לבושים בחולצות משחק וכולם צורחים כמו משוגעים על הטלוויזיות בכל מהלך של הקבוצה שלהם. אני לא אתפלא לגלות שתיאוריית הכאוס הומצאה ע"י איזה פרופ' שנקלע לפאב ביום ראשון עמוס במיוחד. בין האנשים שישבו ליד שולחנות ולאורך הבאר הסתובב בחור, לבוש בחולצה של בריידי וכובע אליפות של הפטריוטס שלאורך כל המשחק התרוצץ עם דגל של הפטס ביד תוך שהוא צווח קריאות שעד עכשיו לא הצלחתי לפצח את תוכנן. אין, אין כמו אוהדים שיכורים.

איך שהגענו לפאב בדיוק עמד המשחק בין הג'איינטס לאיגלס בפני סיום, והאולם היה מלא אוהדי ג'איינטס לחוצים שלא האמינו למראה הקבוצה שלהם חוזרת משום מקום. מה שהיה מדהים לראות זה, שאיך שנגמר המשחק, באותה מסירה של איליי לבורס, אוהדי הג'איינטס שהיו במקום לא ניסו לשמוח כלל לאידם של אוהדי האיגלס (שהתקפלו במהירות הביתה) אלא הסתפקו בהחלפת כאפות וקריאות שמחה רמות. בכלל, במקום נכחו אוהדים מלפחות 10 קבוצות שונות, רובן כאלו ששיחקו אחת נגד השניה, ולמרות רמות האלכוהול והטסטוסטרון הגבוהות לא התפתחה אפילו תגרה אחת ולו הקטנה ביותר בין אוהדי קבוצות יריבות. היו מקרים שאפילו ראית אוהדים של קבוצות מתחרות חולקים שולחן אחד. תגידו מה שתגידו על האמריקאים, אבל אין להם שמץ של מושג איך צריכים להתנהג אוהדים אמיתיים.

את מקומם של אוהדי הג'איינטס תפסו במהירות אוהדי קבוצות אחרות ולנו לא נותר אלא שולחן שמוקם מטר ממסכי הטלוויזיה, מסכים בגדלים שאת האינצ'ים שלהם אפילו כוכבי פורנו שחורים היו גאים לאמץ לעצמם. אחד הדברים שגברים אוהבים להגיד, בדרך כלל כאשר אנחנו לא מקשיבים לנשים שלנו, הוא שאין לנו חלוקת קשב. ועל זה יש לי רק דבר אחד להגיד - צודקים. הניסיון לראות ארבעה משחקי פוטבול במקביל על ארבעה מסכי ענק הצליח להפוך אותי לפקעת עצבים אחת גדולה כשבסופו של דבר נאלצתי להכריח את עצמי להתמקד במשחק אחד, זה של הפטס, ולהציץ במשחקים האחרים, בעיקר בזמן הפרסומות. המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה ובדיוק כשחשבתי שהביקור שלי בפאב הולך להיות קצר ואני אוכל לחתוך בסיום הרבע השלישי, דאגו הבריידי באנץ' לנפח את החשבון שלי כשנתנו לג'טס לחזור מפיגור 24. למזלי, הזמן במשחק נגמר לפני שנגמר לנו הכסף והלכנו הביתה שיכורים (אני) אך מרוצים (גם אני).

עד עכשיו נמנעתי מלנתח את יקיריי מניו אינגלנד, כדי לא לחטוא בחוסר אוביקטיביות, אבל אחרי שראיתי משחק שלם שלהם סוף סוף העונה ולמרות הקריסה בדקות הסיום, תרשו לי בכל זאת הערה קטנה. אפשר לשנוא את ביל בליצ'ק כמה שרוצים, אבל יש רגעים שצריך לעצור ולהעריך את מה שהוא עושה ואיך שהוא עושה את זה. כל מי שהכיר את הפטריוטס בשנותיו הראשונות של ביליצ'ק בקבוצה, יידע להגיד שמדובר בקבוצה שנסמכת על הגנה מצוינת וההתקפה שלה מתבססת על מסירות קצרות וכמעט בלי משחק ריצה. אני מכיר כמה אנשים שאפילו קראו לטום בריידי ק"ב של מערכת. והנה,לפני שנתיים, כשהיה להם רץ איכותי בדמותו של קורי דילון, הם רכבו עליו עד האליפות ובשנה שעברה הפטס הגיעו לפלייאוף על הגב של המסירות הארוכות של בריידי (מסר להכי הרבה יארדים בליגה). והשנה? לבריידי אין רסיברים בכלל אז הפטס הפכו לגרסה של הפיטסבורג סטילרס - מריצים את הכדור שוב ושוב ובריידי מסיים משחק שני רצוף עם פחות מ-200 יארדים, ועדיין הם בדרך לפלייאוף רביעי רצוך וחמישי בשש שנים. תחשבו כמה מעט קבוצות ומאמנים בליגה מסוגלים לעשות את השינוי המנטלי והקיצוני הזה מעונה לעונה ותבינו כמה מיוחד ביל בליצ'ק. שניה, לפני שאתם מתנפלים עלי שאני משוחד והכל (מה שנכון) אני רק אוסיף ואומר שכל זה לא מצדיק את הטעויות המנטליות שהקבוצה שלו עושה, עוד מעונה שעברה, ולא משנה מה הם יעשו בעונה הסדירה - עם הגנה רעועה כל כך ובלי רסיברים, רחוק יותר מסיבוב שני בפלייאוף, הפטס לא מסוגלים להגיע השנה.

ומכאן נעבור היישר לשאר אבחנות הפוטבול של השבוע:

- אם משהו הוכח השבוע זה יתרונה של השיטה האירופאית על זו האמריקאית, בה לא משנה כמה קבוצה גרועה - היא עדיין תשחק בליגה שנה הבאה. יש כל כך הרבה קבוצות השנה שהייתי מעניש בירידת ליגה - אוקלנד וטמפה ביי עוד לא שמו ט"ד העונה, טנסי, יוסטון וגרין ביי קיבלו על הראש כבר יותר מ-60 נקודות כל אחת וגם דטרויט וקליבלנד הם לא בדיוק א-גרוייסע מציעה. השבוע יצא לי לראות את הסרט 'אינוינסיבל' שמספר על וינס פאפלי, בחור מהרחוב שבשנות השבעים הצליח להתקבל לשחק בליגה בעקבות מבחנים פתוחים שערכו הפילדלפיה איגלס. עם איך שהקבוצות האלה נראות כרגע, לא הייתי בכלל פוסל מבחנים כאלה לאף אחת מהן. לעזאזל, אל דיוויס יכול לקחת במלואו את קו ההתקפה של התל אביב פיונירס והם יהיו יותר טובים ממה שיש לו כרגע.

- בכל זאת, מילה על המשחק בין הריידרס לבוליטימור. כולם דיברו על הבולטימור רייבנס בתחילת השנה, שעכשיו שסטיב מקנייר שם, יש להם סוף סוף התקפה. אז נכון, ההתקפה נראית יותר טוב מאשר בתקופת קייל בולר (לא שזאת חוכמה גדולה - תכניסו ק"ב מקולג' בדיוויז'ן 2 והיא תיראה יותר טוב) אבל זה ממש לא זה. התוצאה במשחק מול הריידרס מטעה לחשוב שההתקפה של הרייבנס תיקתקה, וזה רחוק מלהיות נכון - סטיב מקנייר נראה בינוני לחלוטין (כמה מספרים - -48% השלמה ל-143 יארדים עלובים, אינטרספשן וט"ד וכל זה כשההתקפה של בולטימור בילתה על המגרש את רוב המשחק) ומה שיותר גרוע - ההתקפה נראתה שבלונית. ממאמנים שמגדירים את עצמם כהתקפיים כמו ג'ים פאסל ובראיין ביליק הייתי מצפה ליותר. הרבה יותר. יכול להיות שעם ההגנה, הבאמת נפלאה שלהם, יגיעו הרייבנס בכל זאת לפלייאוף, אבל לא תראו אותי מזיל דמעה אם זה לא יקרה.

- עצוב לי להגיד את זה כי מדובר באחד השחקנים היותר סימפטיים בליגה והחביבים עליי אישית, אבל כמו ברט פארב, זמנו של דרו בלדסו חלף. אם פעם יד הנפץ הקטלנית של בלדסו והיכולת שלו להשחיל כדור בין שלושה מגינים פיצתה על הטעויות המנטליות שלו, הרי שהיום הזיקנה קפצה עליו והוא פשוט לא כשיר יותר לנהל התקפה של קבוצה עם שאיפות כמו הקאובויז. הוא איטי, הוא מחזיק את הכדור יותר מדי והוא לא מדויק. כמו שאחיינית שלי אומרת - זה סופו של כל בלון.

- כנ"ל מארק ברונל, רק בלי הסימפטיה.

- ברט פארב כבר אמרנו?

- יכול להיות שההתרשמות מההגנה של הראמס היתה בסופו של דבר אימפוטנטיות כללית של ההתקפה של הברונקוס בהנהגתו של השרברב הבכיר, ג'ייק פלאמר? אנחנו לא נכחיש זאת.

- ק"ב אחר שלא יורד מהכותרות הוא מייקל ויק. מעט מאוד אנשים שמבינים פוטבול באמת אוהבים את מה שקורה עם ויק באטלנטה - בשביל חוזה של יותר ממאה מיליון דולר, היית מצפה מק"ב למסור ליותר מ-200 יארד למשחק ובאחוזים קצת יותר גבוהים מ-55. אבל האמת היא שאולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל על הסטטיסטיקות האישיות של ויק ולהתחיל להסתכל על אלו של אטלנטה. לא יעזור כלום, בשנים האחרונות, כשמייקל ויק פותח הפאלקונס בדרך כלל מנצחים וכשהוא פצוע - הם מפסידים. יש לזה הרבה סיבות שלא קשורות ישירות לויק - ההגנה, ווריק דאן הכריש, אבל גם לויק יש בזה חלק נכבד. העובדה שהוא איום ריצה מתמיד מעמיד הגנות במצב לא ברור ופותח לווריק דאן נתיבי ריצה וככלל מקשה על הגנות להכין תוכנית משחק מתאימה. ובסופו של דבר, מה תפקידו של הק"ב, לזרוק ט"ד או להשיג ניצחונות?

- עוד מילה על אטלנטה, ברשותכם. חובבי הפוטבול מכללות יוכלו לזהות את הסגנון שאטלנטה עברו לשחק העונה כדומה מאוד לאופשן שמריצות הרבה מכללות. המצליחה מכולן בשנתיים האחרונות היא ווסט וירג'יניה. השיטה היא פשוטה - מייקל ויק עומד בשאט גאן כשווריק דאן עומד לידו ולפי איך שההגנה הולכת הוא מחליט אם לתת את הכדור לדאן או לרוץ בעצמו, כשמדי פעם הוא גם מוסר. זאת אולי לא השיטה הכי יפה בעולם, אבל לכלים שיש לאטלנטה היא הכי מתאימה שיש כרגע ובינתיים היא עובדת. נראה שמאמני הפאלקונס פשוט התייאשו מללמד את ויק להיות פוקט ק"ב והחליטו ללכת עם מה שיש להם. נראה מה יהיה בהמשך, כשקבוצות יתחילו לקלוט את הטריק.

- ק"ב לא מוערך אחר הוא ביירון לפטוויץ'. בניגוד לויק, הוא בקושי יוצא מהפוקט (בעיקר כי הוא נראה כמו בטטת כורסא מצויה), אבל גם הוא עושה בדיוק מה שצריך כדי לקחת את הקבוצה שלו לניצחון. סוג של ביג בן שחור, הייתי אומר, ובלא ספק הק"ב הכי אנדררייטד בליגה כרגע. אם אינדי חושבת שהיא הולכת לקחת את ה-AFC דרום בקלות כמו שנים קודמות - לג'קסונוויל יש מחשבות אחרות.

- קוורטרבק אחרון להשבוע. 20 מ-27, 290 יארד, 4 ט"ד - לא, אני לא מדבר על פייטון מאנינג, אלא על גרס רוקסמן. רקס פריקינג גרוסמן. כבר שנים אנחנו שומעים מאוהדי ברס, שאם רק רקסי יהיה בריא, תהיה להם התקפה תותחית. יכול להיות שהם צדקו? אני מניח שמול קבוצה עם הגנה קצת יותר נורמלית מזו של דטרויט נגלה את האמת. אלא אם כן גרוסמן ייפצע קודם, כמובן.

- מה, מה עשינו שזה מגיע לנו, הפציעה הזאת של TO? לא מספיק היינו צריכים לסבול אותו כל הקיץ, עכשיו נצטרך להתמודד עם דיווחים ברמה שעתית לגבי מצב האצבע השבורה שלו עד למשחק מול האיגלס בשבוע 5? איזה עונש.

- במקום אוהדי הג'איינטס הייתי חוגג לכמה דקות את הקאמבק המדהים מול פילי ואז חוזר למציאות - ההגנה, במיוחד הסקנדרי, נראתה זוועה עם 350 יארדים אויריים לפילי, חלקם לרסיברים פנויים לגמרי, וגם קו ההתקפה התחפש לזה של יוסטון, כשהרשה 8(!) סאקים על איליי. הנוכחות של מאנינג הצעיר ברגעי הקלאץ' בלא ספק מעודדת, אבל צריך להודות שאם אנדי ריד לא היה חוטף שיתוק מוחין תוך כדי משחק, בשילוב עם מזל רע במיוחד, לא היתה בכלל לאיליי הזדמנות להראות ווינריות לא צפויה מבן למשפחת המאנינגים.

- ואם כבר באנדי ריד עסקינן, תרשו לי לפנות אליו בשאלה אישית - מה לעזאזל??!!! לא סגרנו שהולכים על משחק מאוזן יותר? אז יש לי חדשות בשבילך, האדון ריד, 45 מהלכי מסירה לעומת 26 מהלכי ריצה זה לא מתקרב אפילו למאוזן. ואני בכלל לא מדבר על ניהול המשחק השערוריתי שלך. כדאי לך להתאפס על עצמך, ומהר, אם אתה לא רוצה שהאוהדים ה"סבלניים" של פילי יגרשו אותך עם השפם בין הרגליים.

- מהלך השבוע הולך לרסיבר בעל השם המופלא יריחו קוטצ'רי, שבמהלך מדהים תפס מסירה של צ'אד פנינגטון, חטף תיקול שרוב השחקנים היו נשארים לשכב על הרצפה אחריו לכמה דקות ועדיין הצליח להישאר על הרגליים כדי לרוץ 70 יארד לט"ד. אפילו אוהד פטס כמוני הריע לו ונראה לי שגם המגינים של ניו אינגלנד הניחו לו, כאילו אומרים - על זה מגיע לו ט"ד.

- ליריחו יש שם גדול, אבל פרס שם השבוע מגיע, בלי צל של ספק בכלל, לסנטר החדש של הסנט לואיס ראמס, ריצ'י אינקוגניטו. אני מקווה שהוא לא בנה על להישאר בעילום שם, עם שם כזה (כן, משחק מילים טפשי, אבל מתבקש).

- ולא נסיים את מחלקת הפרסים לפני שנגיע לפרס מטומטם השבוע שמגיע אחר כבוד לכריס גמבל מהקרוליינה פנתרס, שבמהלך, שאין דרך אחרת להגדיר אותו חוץ מאיבוד עשתונות מוחלט, החליט למסור אחורה בהחזרה של פאנט כשהקבוצה שלו ביתרון ט"ד, מסירה שנתנה למינסוטה את הכדור מקו 20 היארד של קרולינה ובסופו של דבר עלתה לפנת'רס במשחק. עד עכשיו החזקתי מג'ון פוקס מאמן טוב, אבל קבוצות מאומנות לא עושות טעויות כאלה. כנראה יש סיבה לזה שקרוליינה עם מאזן 2:0.

- ולקבוצה שכן מאומנת טוב. אני לא מאמין שאני כותב את זה אבל הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס נראו בדיוק ככה ביום ראשון מול הראמס. לניינרס אין הרבה כלים אבל עם מה שיש לו, נולאן מצליח לעשות די הרבה. מול קבוצות עם התקפה קצת פחות אנמית מזו של הראמס לא יהיה לניינרס הרבה סיכוי אבל עד אז מגיע להם כבוד ולאוהדים הרבים שלהם קצת נחת.

- ומאותו משחק, תרשמו לכם את השם - פרנק גור. אולי סוף סוף יש לניינרס רץ נורמלי. אולי.

- צ'אד ג'קסון, עוד שם שכדאי לכם לסמן בפנקס. המטרה החדשה של טום בריידי.

- עוד קבוצה שהראתה סימני חיים היא הניו יורק ג'טס. לא, הם לא הולכים לנצח יותר מ 4-5 משחקים השנה (בכל זאת, הרץ הפותח שלהם הוא קיוואן בארלו), אבל עם איך שצ'אד פנינגטון נראה ובמיוחד עם ניהול המשחק המצוין של מאנג'יני, שנראה כאילו למד דבר או שניים מהמנטור שלו, יש עתיד במדולנדס.

- גם את ההערות שלי השבוע אני אסיים באחת להנהלת הליגה ולעומד בראשה. האדון הקומיש החדש, מר רוג'ר גודל, הליגה שאתה מנהל, עד כמה שאני זוכר, היא ליגת הפוטבול הלאומית ולא ליגת הפלאג פוטבול המקומית. אני יודע שלבעלי הקבוצות, אלה שבחרו בך, יש אינטרס מאוד גבוה שלא ייפצעו להם שחקנים להם הם משלמים הרבה מאוד כסף אבל אם אתה לא רוצה שהליגה שלך תיהפך לליגה למקומות עבודה - תתחיל לחשוב איך אתה מפסיק את תהליך ההתדרדרות הזה שבו כל נגיעה על ק"ב או רסיבר הופכת אוטומטית לדגל. את התפיסות היפות תשאיר לארינה פוטבול, אנחנו מעדיפים פוטבול גברי וקשוח, תודה.

ואת הטור השבוע אני אסיים בשיחה עם עמית לעבודה, אותה אני רוצה להקדיש לאוהד בפאלו בילס יקר שעבר שבוע קשה.

אני: אז איזה קבוצה אתה אוהד?
ויני: הבילס
אני: תנחומיי. היית אוהד שלהם כשהם הפסידו ב-4 סופרבול רצופים?
ויני: אתה טועה, הבילס הפסידו רק שלושה סופרבולס. סקוט נורווד הפסיד את הרביעי.