זוחלים לאליפות

הקלישאה שנתקבעה במחוזותינו לא משאירה מרחב תמרון למקרים חריגים. צריך לומר, אם רוצים לדייק, שבית"ר ירושלים "רצה לאליפות". אין אצלנו צועדת, מקרטעת, פוסעת, מתקדמת אט-אט לאליפות. רצה. לא שום דבר אחר. מה לעשות שבית"ר של ארדילס אכן מפלרטטת עם האליפות, אבל זאת בוודאי לא ריצה. לא עכשיו, ספק אם בכלל.

היא ניצחה בקושי את מכבי ת"א האנמית, יצאה בנס עם שלוש נקודות מהמפגש בטדי נגד הפועל ת"א והשאירה טעם חמוץ גם בניצחון השלישי ברציפות אתמול. קבוצה שנבנתה כדי לרוץ, יודעת לרוץ וחושבת לרוץ, היתה מפרקת את כפ"ס אחרי שכבר ביססה לעצמה יתרון של 3-0. אבל האמת היא שגם את היתרון בן שלושת השערים השיגה בית"ר עם כדורגל סתמי, שלא לומר מיושן. אלמלא הכבוד המיותר שרחשה לה כפ"ס בפתיחה, ספק אם זה היה נגמר כך.

באופן הכי אירוני, בית"ר עושה דרכה לאליפות, שמגיעה מעצם השהות במקום הראשון, בדיוק במתכונת שהביאה אותה בפעם האחרונה לשם. מחזור שלישי בעונת 2000/2001, 9 נקודות. על הקווים, אלי גוטמן. ההוא שקיבל את המיליונים של גד זאבי, החליף את אלי אוחנה, ייצר כדורגל כבוי, סכמטי להחריד, וגורש מטדי בבושת פנים. מה עושה הפעם את ההבדל? דבר אחד בלבד: הרעב לתואר. אוהדי בית"ר מוכנים לאכול כל סוג של כדורגל ובלבד שיחזירו לעצמם משהו מהכבוד שנרמס.

אין צורך להלין יותר מדי. זהו תהליך שחוו כל מי שבילו במדבר יותר מדי שנים. מכבי ת"א של אברהם גרנט, כמו גם מכבי חיפה של אותו גרנט. גוטמן פשוט הגיע לטדי מוקדם מדי. זה כל הסיפור. כל עוד האליפות תיראה אפשרית, ייהנה ארדילס מגיבוי מלא. אבל מומלץ לו שיידע כי ברגע שהזכייה בתואר תעמוד בסימן שאלה, יהפכו חייו כאן לגיהנום. אלא שאז, כבר יהיה מאוחר לשנות את המתכונת. לקבוצה שלו יהיה אופי כבוי, שגם 20 אלף אוהדים בטדי לא יצליחו לשנות. לנשוך, לטרוף ולצוד אלה דברים שחייבים לפתח בשלב מוקדם, להפוך אותם לאינסטינקט. כל סרטון בערוץ נאשיונל גיאוגרפיק מלמד זאת. כמו גם כל אלופה קודמת שידעה בית"ר. אם בהדרכת דרור קשטן ואם בהדרכת אלי כהן.

האלופה של ארדילס תהיה אחרת. בעונתו השנייה כאן, זאת כבר תהיה בעיה אמיתית עבורו. כך שלאלי אוחנה אסור לאבד תקווה.