הנה אני בא

מגרג אודן, שישחק בעונה הבאה באוהיו סטייט, מצפים לא רק להיבחר ראשון בדראפט 2007, אלא גם להחזיר את ההילה לעמדת הסנטר

  • גרג אודן
אסף רביץ

יש שני סוגים של דראפטים ב-NBA - כאלו שלא ברור מי ייבחר בהם ראשון, וכאלו שיש דג אחד שמן שכולם רוצים. בפעם הקודמת שראינו דראפט מהסוג השני הרווחנו את לברון ג'יימס, בשנים עברו הגיעו שחקני פנים גדולים כמו פטריק יואינג, דייויד רובינסון, שאקיל אוניל או טים דאנקן. דראפט 2007, שצפוי להיות עמוק וחזק במיוחד, יוסיף שם חדש לרשימה המאוד מכובדת הזאת - גרג אודן.

מתוך הרשימה שמנינו לעיל, אודן בן ה-18 וחצי זוכה בעיקר להשוואה לרובינסון. שניהם סנטרים טבעיים, מכונות ריבאונדים וגגות, ונשענים על יכולת הגנתית עליונה.

הנתונים הפיזיים שלהם כמעט - 2.16 מטר, 115 קילוגרמים. לא פחות מהיכולות ומהנתונים, ההשוואה לאדמירל קשורה גם לאופי, שכן אודן הוא בחור עם ראש על הכתפיים, ילד שקט וצנוע, אולי אפילו - כמו שאמרו על האדמירל - צנוע ונחמד מדי.

הגבלת הגיל החדשה ב-NBA, שמאפשרת לשחקנים להירשם לדראפט רק מגיל 19 או שנה לאחר סיום התיכון, מנעה מאודן את האפשרות להיבחר ראשון בדראפט 2006. בשנה הבאה נזכה לראות אותו במדי אוהיו סטייט בליגת מכללות. לפי כל התחזיות, היחיד שיוכל למנוע מאודן להיבחר ראשון ב-2007 הוא אודן עצמו, אם יחליט להישאר עוד שנה או יותר בקולג'ים, אפשרות שלטענתו הוא עדיין שוקל ברצינות.

עוד בוואלה! NEWS

הסוד שכל ישראלי רוצה לדעת: איך מכינים חומוס מושלם

לכתבה המלאה

הכל מתחיל בהגנה

"הוא בסדר עם זה. תאמין לי, הוא יודע מה קורה וזה לא משפיע עליו". (זואי אודן, אמא של גרג, על הלחצים שעלולים להשפיע על הבן שלה)

כמו מעל ל-50 אחוזים מהילדים השחורים בארה"ב (נכון לשנת 2004) ונכון לרבים מכוכבי ה-NBA כיום, גם אודן גדל שנים רבות ללא אבא. אך כאן נגמר הקשר בין הסיפור שלו למיתוס הילד שניצל את הכשרון שלו כדי לצאת מהגטו ומהגורל שהוביל אותו לכלא. הוריו, זואי וגרג סיניור, התגרשו כשגרג ג'וניור היה בבית הספר יסודי, מה שהוביל את אמא זואי לקחת את משפחתה למדינת אינדיאנה. למרות המרחק האב מנסה להיות מעורב בחיי הבנים, בעיקר דרך הטלפון, וזואי שייכת לזן הנדיר של האמהות החד הוריות שמסוגלות לפרנס בכבוד שני ילדים, ובנוסף לחנך אותם כמו שצריך. את העובדה שהילד שלה נמצא באור הזרקורים מגיל 14, ועדיין שומר על שפיות, צריך לרשום לזכותה.

אודן יכול לסמן "וי" על כל התחנות שמרגיעות סקאוטים בכל מה שקשור לאופי: יש לו ציונים טובים, הוא הולך לכנסיה, בראיונות הוא תמיד נשמע שקול ובוגר, והוא לא עושה שטויות או שערוריות. את הבגרות הנפשית הזו אודן הביא גם לפרקט של תיכון לורנס נורת' שבאינדיאנה בארבע השנים האחרונות, אותו הוביל לשלוש אליפויות מדינה ולרצף של 45 נצחונות. הוא נבחר פעמיים ברציפות לשחקן השנה בתיכונים, הישג שהקודם שזכה לו היה לברון ג'יימס. בליגות הקיץ למיניהן הוא הרשים כל שנה מחדש בדיוק בדברים שעושים את זה למאמנים - הגנה אישית וקבוצתית, ריבאונד, שיפור מתמיד בגיוון ההתקפי ובקליעה, הבנת משחק, אתלטיות, עוצמה, ונחישות ורצון לנצח כל משחק.

המספרים של אודן מספקים רק חלק מהתמונה. בשנה האחרונה בתיכון הוא קלע 22 נקודות ב-74 אחוזים מהשדה, הוריד 10.5 ריבאונדים והנחית שלושה גגות למשחק, מספרים יפים אבל לא מרשימים כמו המספרים של כוכבי תיכונים מפורסמים אחרים כלברון ודוויט הווארד. אחת הסיבות לכך היא שאודן הוא קודם כל שחקן הגנה גדול והרפרטואר ההתקפי שלו עדיין לא שלם.

בהגנה הוא דוחף את היריבים החוצה, משנה כמעט כל זריקה בצבע, ומדובר באתלט טוב מספיק כדי לשמור גם על שחקנים זריזים יותר, שכן אין יותר מדי בחורים גדולים ממנו בליגות התיכונים. ברגע שיפתח מגוון רחב יותר של תנועות עם הגב לסל, ישפר את הקליעה מחצי מרחק, ישכלל את יכולותיו עם הפנים לטבעת, וילמד לא להתבסס אך ורק על יכולותיו האתלטיות. בכל מקרה, כל מי שעוקב אחריו לאורך זמן מדבר על שיפור גדול גם בהתקפה, בעיקר בשנה האחרונה. כדאי גם לזכור ששחקני פנים, להבדיל מגארדים ופורוורדים, מתפתחים לאט יותר.

יש לו מה ללמד את הפרשנים

"לא דיברתי עם השחקנים יותר מדי. אני בחור שקט. אני הולך לחדר שלי לישון, חוזר למלון, אז אני לא שומע יותר מדי דיבורים על זה" (כך אודן עונה על השאלה האם בליגת הקיץ מדברים על חוק הגבלת הגיל החדש)

למרות הבעיות היחסיות בחלק ההתקפי, לכל מי שראה את אודן אין ספק שאם הוא היה רוצה הוא היה מסיים משחקים עם 30 נקודות ומעלה בלי יותר מדי בעיות. כאן בדיוק נכנס האופי שלו, השקט והרוגע שבאים לידי ביטוי גם במשחקים. הוא לא שחקן שלוקח על עצמו דברים בכוח אלא כזה שנותן למשחק לבוא אליו בשקט. הוא מנסה לשתף את החברים כמה שיותר, לא מתפתה לנסות דברים שהוא לא מסוגל ולא מנסה להרשים אף אחד. גם ההייפ סביבו והציפיות העצומות ממנו לא מזיזים לו, לא על הפרקט ולא מחוצה לו.

דוגמא מצוינת לכך הגיעה מהמשחק הראשון של אודן, ששודר בשידור חי, רגע משמעותי במיוחד עבור כל כוכב בהתהוות. במחצית הראשונה היריבה סידרה לו שמירה כפולה ומשולשת, וגרג שלנו לא התבייש להוציא את הכדור פעם אחרי פעם לשחקנים חופשיים. את המחצית הוא סיים עם שתי נקודות בלבד. בסיום כבר היו לו 16. לאחר המשחק הוא עיכב את הראיון הטלוויזיוני כדי להספיק ללחוץ ידיים לשחקנים היריבים.

יש שתי דרכים להסתכל על האופי המיוחד של אודן. רוב הפרשנים היו רוצים לראות אותו לוקח יותר אחריות על עצמו ומתפקד כמו כוכב לכל דבר. בנקודה זו ניתן למצוא את הצד השלילי של ההשוואה לרובינסון, שנחשב לשחקן נחמד מדי וזה אולי מה שמנע ממנו לסחוב קבוצה לאליפות (הגביעים שלו הגיעו בחסותו של טים דאנקן). אנשים נחמדים הם לא כוכבים. אודן יצטרך להראות יותר אנוכיות, תחרותיות, נחישות ואגרסיביות כדי להפוך לשחקן שכולם מצפים ממנו להיות. אגב, המאמן שלו בתיכון, ג'ק קיפר, הציב לאודן אולטימטום - אם הוא לא לוקח יותר מ-15 זריקות במשחק הבא, במשחק שלאחר מכן הוא לא יפתח בחמישייה. אודן, למי שדאג, עמד במשימה.

אבל יש גם גישה אחרת, והיא הופכת לרלבנטית במיוחד בעקבות ההפסד של נבחרת ארה"ב ליוון והדיון הקבוע שבא לאחר הפסדים מהסוג הזה. כאשר כריס ברוסארד מ-ESPN מדבר על כך שבארה"ב גדלים דורות של שחקנים אנוכיים בלי להבין איך משחקים קבוצתי, יש מי שרואה באודן את האנטיתזה לכוכב האמריקאי הממוצע. באתר probasketball מתארים את אודן כך: "הנה שחקן שמבין עניין - וב'עניין' אנחנו מתכוונים לתפקיד שלו בתוך הקבוצה וביכולת שלו למקסם את הכשרון של חבריו לקבוצה".

כאן ניתן לקחת כדוגמא את דאנקן. כמו רובינסון, גם דאנקן נחשב ל"אנטי כוכב" מופנם שנותן למשחק לבוא אליו, אבל הוכיח את עצמו כמי שיודע להתעלות, להנהיג ולקחת אחריות כשצריך (גם כשלא הולך לו). לא בכדי הוא עונד שלוש טבעות. אודן מראה כבר עכשיו יכולת להתעלות במשחקים החשובים בזכות אגרסיביות ורוע. בטורניר קיץ ב-2005 הקבוצה של אודן הגיעה לגמר מול הקבוצה של או. ג'יי מאיו וביל ווקר, ואודן נענה לאתגר עם 18 נקודות, 13 ריבאונדים ו-8 גגות ב-24 דקות שהיו שוות לנצחון.

במשחקים הצמודים המעטים שהיו לו בתיכון הוא לקח אחריות וקלע גם 35 נקודות ויותר. במילים אחרות - יכול להיות שרוב הפרשנים יכולים ללמוד מאודן יותר ממה שהוא יכול ללמוד מהם על הגישה שלו למשחק, ולחיים בכלל.

יציל את הליגה ואת נבחרת ארה"ב

"במידה מסוימת (החוק החדש) הוגן, ובמידה מסוימת הוא לא". "אני לא מתומכי החוק הזה". (אודן מדבר על החוק שמנע ממנו להירשם לדראפט של 2006)


אודן נחשב לנפגע הגדול ביותר מחוק הגבלת הגיל שנכנס מהדראפט האחרון לתוקפו. לאף אחד אין ספק שהוא בשל לליגה כבר מהשנה שעברה, אבל במקום זאת הוא ייאלץ לככב במכללות. בעצם, את החודשים הקרובים אודן יעביר במנוחה רבה כי ניצל את ההזדמנות וביצע ניתוח ברצועת יד ימין שישבית אותו עד לינואר.

אבל לא צריך לדאוג יותר מדי לאוהיו סטייט, הקולג' החדש של אודן, כי חוץ ממנו המאמן ת'אד מאטה והצוות שלו גייסו לשורותיהם עוד ארבעה מ-25 התיכוניסטים הבולטים בשנה האחרונה, כולל מייק קונלי ג'וניור, הפוינט גארד שכיכב לצד אודן בלורנס נורת' ונחשב לאחד הרכזים המבטיחים של המחזור (ויש לו את הגנים של מייק קונלי האב, האלוף האולימפי בקפיצה משולשת מ-1992).

אודן אמנם דיבר נגד החוק החדש, אך לא בגלל שהוא לא רצה ללכת לקולג'. להיפך, הוא הצהיר שבכל מקרה הוא תכנן לעבור שם לאחר התיכון. אבל הוא הרגיש שזו הייתה צריכה להיות החלטה שלו ולא משהו שנכפה עליו בכוח. בכל מקרה, אודן עכשיו כבר לא כל כך בטוח שהוא ירצה לעזוב את המכללה אחרי שנה אחת בלבד. הוא רוצה ללמוד במחלקת העסקים המוצלחת ומדבר על הקושי להשלים השכלה אחרי שמפסיקים תואר באמצע.

אבל עם כל הכבוד לתואר המהנדל שהוא עשוי להתהדר בו, הסיבה העיקרית שעשויה להשאיר את אודן באוהיו סטייט היא הסגל הנפלא שנבנה שם וזוכה להשוואות לפאב-פייב של מישיגן של כריס וובר, ג'יילן רוז וג'ואן הווארד. אם תהיה שם כימיה יכולה להיווצר באוהיו סטייט חבורה שיהיה קשה מאוד לעזוב אחרי שנה (לפרטים על הקושי לעזוב את החבר'ה מהקולג', נא לפנות ליואכים נואה).

למרות הכל, רוב הסיכויים הם שבדראפט 2007 אודן ישתתף וייבחר ראשון. הוא מודע לציפיות העצומות ממנו, כמו למשל להחזיר לבדו את ההילה לתפקיד הסנטר הדומיננטי, תפקיד שהולך ונעלם מהליגה בשנים האחרונות. אם פעם דיברו על כך שהיחיד שהצליח לקחת אליפויות בלי סנטר דומיננטי הוא מייקל ג'ורדן, היום הסנטר הדומיננטי הוא זן נדיר שרק אודן (ואולי אולי יאו מינג) יכול להציל מהכחדה מוחלטת. שאקיל כבר זקן, ודייויד סטרן ומנהל נבחרת ארה"ב ג'רי קולאנג'לו בונים עליו לליגה ולאולימפיאדת 2008.

אם לא יקרה שום דבר לא צפוי, עוד קצת יותר משנה הוא יתחיל להוכיח שההייפ סיבבו היה מוצדק. וכאשר זה יקרה, נשארת רק שאלה אחת - מי תהיה המזליסטית שתקבל את הבחירה הראשונה בדראפט של 2007. הניקס היו מתים להחיות את המועדון שלהם עם הכשרון הצעיר, אבל בזכות איזיאה זה כבר לא יקרה, כי הבחירה של ניו יורק תעבור לשיקגו. מלבדה, תהיה מלחמה אדירה בין אטלנטה, שארלוט, סיאטל ופורטלנד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully