כבר לא תינוק

ההתקדמות האיטית של עמרי אפק כמגן ימני מאז משחק גביע הטוטו ההוא נגד הפועל ת"א היא לא רק בשורה חשובה לבית"ר ירושלים, שמשוועת לגולרים, אלא גם לנבחרת ישראל, שמשוועת למגן ימני. הסגירות שלו משתפרות, התיאום עם הבלמים מתהדק, הגליצ'ים לרגלי היריבה פחות פחדניים וההגבהות החדות שלו עוד יחזרו להיות כמו בעבר. קצת יותר כושר גופני בטח יאיץ את התהליך.

הרבה אנשים שמכירים את הילד הגאוותן והחצוף מקרית אונו לא האמינו שהוא יסכים לשחק מגן ימני. אבל לאפק לא היתה ברירה, אחרי שלואיס פרננדס עזב הוא לא יכול להדביק לעצמו בעיות חדשות גם תחת ארדילס. הוא לא ביקש העלאה חסרת בסיס כמו תומר בן יוסף, ועסק רק בשיקום הקריירה שלו, למרות כל הקשיים הסביבתיים.

כמו שהוא נראה נגד הפועל ת"א אמש, לאפק יש סיכוי לא רע להצליח. בחלל שנוצר בענף בעמדה הזאת, יש לו אפשרות להפוך למגן הימני הטוב בארץ, אם הוא רק יסכים לקבל עליו עד הסוף את הייעוד החדש. חכמת משחק והבנה טקטית אף פעם לא היו חסרים לאפק. ההצלחה שלו העונה בתפקיד החדש היא הברומטר להצלחה של בית"ר החדשה, פוסט לואיס פרננדז.

הבעיה מספר 1 של הפועל ת"א היא מחסור בשחקנים עם אופי של קבוצה גדולה. אסופה לא רעה של שחקנים דווקא יש לשומי, גם ספסל סביר, אבל וורמוט, חליבה, ברדה, דגו, אבוטבול, אנטבי, אוגבונה, אודי, פרץ לא עשויים מהחומרים מהם בנוים אלופים, ווינרים, שחקנים ללכת אחריהם. פלא שעדיין כולם שם מסתכלים על יוסי אבוקסיס? הבעיה היא שמדובר בשחקן עם אופי מברזל, אבל כזה שהקבוצות שלו אף פעם לא הגיעו לכלום אם לא היו לידו פישונט, שאלוי, אוחנה, הלמאיי ולוז.

הפועל ת"א השקיעה את מיטב כספה בסלים טועמה, לא רק בשביל הדריבלים חסרי התכלית שלו באגף שמאל, אלא בעיקר כדי לחפות על עזיבתו של שמעון גרשון ולקחת חלק בהנהגת הקבוצה החדשה. טועמה, לא הרבה זוכרים, נזרק כבר פעם לאורווה של מכבי פ"ת רק בגלל שהוא שיחק כמו ילד: ים של כישרון בפוטנציה, אבל חוסר יציבות והיעדר דומיננטיות זועקים לעין.

אחרי שנים של התחשלות אצל הלוזונים, טועמה עשה קולות של שחקן בוגר, עם כמה משחקים בלתי נשכחים במאני טיים, במיוחד זה בבלגרד. על הדרך טועמה הקפיד לצעוק כמה הוא רוצה לחזור הביתה, אבל נכון לעכשיו לא נראה שטועמה השתנה. החולצה של הקשר הדומיננטי בהפועל ת"א שוב נראית גדולה עליו, והכוונה היא לא רק למשחק בטדי. מעט מאוד תכלית, היעלמויות ארוכות, לא שחקן ללכת אליו ברגעי ההכרעה. איזה מזל שאבוקסיס עדיין לא פרש.

התופעה שמאפיינת יות מכל את הקדנצייה השנייה והאפלה של אברהם גרנט במכבי ת"א, היא שנמני כמעט תמיד היה שם. אי אפשר היה להחליף אותו, אף שחקן לא העז לצמוח למימדים יותר גדולים ממספר 8 ולמרות שמכבי לא זכתה בכלום, נמני יצא זך מסדרת הכישלונות. כמו תמיד.

מי שראה את מכבי ת"א מפסידה להפועל כפ"ס בשבת, היה חייב להיזכר באותן ארבע שנים. נמני, עדיין סוחב את ההכנה הלקויה שלו לליגה והמו"מ הסבוך והמסתורי, עולה בהרכב ונשאר 90 דקות על הדשא. יוסי שבחון, הקשר המרשים מהפועל פ"ת בעונה שעברה, לא מסוגל פתאום לחבר פס. כולם, כאילו אנחנו בסוף שנות התשעים, מחכים לנס של מספר 8.

המאמן האחרון שהעז לטפל בבעיה הזאת זכה באליפות עם מכבי ת"א. לאלי כהן אין את האומץ והסמכות לעשות זאת, ולכן הוא לא יכול לבוא בטענות שרק ארבעה שחקנים שלו עושים הגנה והפועל כפ"ס מניעה ביניהם כדור כמו בין קונוסים. הדרך היחידה שיש לאלי כהן להפוך את מכבי ת"א לקבוצה, היא להוריד את נמני לספסל ולהעלות אותו ל-30 הדקות האחרונות, כמו שלום תקווה בעונת הדאבל של הפועל ת"א. המסר של אלי כהן חייב להיות ברור: מי שטוב, מי שרץ, מי שמגן ותוקף, עולה על הדשא. כי נכון לרגע זה מכבי ת"א לא נראית כמו קבוצה של אלי כהן, יוסי שבחון לא נראה כמו יוסי שבחון ושאר הקבוצה בורחת מאחריות.

אם נמני לא מסכים, שיוכיח שמגיע לו להיות שחקן הרכב. האמת שהסידור הזה אמור לספק גם אותו, אם הוא רוצה שעונת הפרישה שלו תהיה מכובדת, כיאה לאגדת כדורגל כמוהו. נמני כבר לא ברמה של אותו שחקן בקדנצייה השנייה של גרנט. גם מכבי ת"א קבוצה פחות טובה.

המחזור השני בליגת העל היה לא פחות מרתק מהראשון, אבל איכשהו הרעב לאינפורמציה עם שריקות הסיום דוכא מיד בשל הדיווח השמרני והיבש של יורם ארבל (תוציאו אותו מהאולפן, למען השם) והאורחים האיזוטרים והלא מעניינים של היציע המרכזי (כמה אפשר להתעסק ולדבר עם אריאל שיימן?). אוחנה? רוני לוי? אורי מלמיליאן? ראובן עטר? ניצן שירזי? איצ'ה!

"הפועל ת"א יכולה לנסוע לאודסה עם הרבה אופטימיות" (שלמה שרף, בסיום המשחק בטדי, ממשיך לפרשן במלוא האוביקטיביות את החבר מכפ"ס)

"אני מרגיש כאילו הפסדנו" (אורי מלמיליאן בסיום המשחק מול בני יהודה, בו ניצחה הכח 2:3. עכשיו אתם מבינים את סוד ההצלחה של הקבוצה?)

אם סמואל יבואה, יעוזה אבו בקרי ובן לוז היו משחקים אתמול בטדי נגד בית"ר ירושלים, אלי אוחנה לא היה גומר כמו יצחק שום. סוד ההצלחה של אוחנה העונה, לעומת קבוצות אחרות, הוא הענווה, שגרמה לו לערוך שינויים קוסמטיים בסגל הנהדר שהוריש לו אלישע לוי ולהלביש עליו שניים, שלושה שחקנים שיכולים לשחק באותה רמה כמו אבו בקרי ויבואה (דוארטה וישראלביץ'). אוחנה, כהרגלו בקודש, לא חיזק את ההגנה, אבל ההתקפה הנהדרת שלו וחופש הפעולה שהוא נותן לבן לוז, מחפים על כך בינתיים.

האם זה אומר שאוחנה יכול פתאום להוביל את בית"ר ירושלים לאליפות? ממש לא. אבל זה מבטיח חגיגת שערים מול הרפקתן לא פחות גדול, אוסי ארדילס.