צאו בחוץ

השעה הייתה קרוב ל-11 בלילה. הדקה: בערך 70. אני לא יודע מה קרה לי, זה לא שהייתי כל כך עייף לפני כן, אבל פשוט נפלתי לתרדמת עמוקה. התעוררתי בדקה ה-72 כשברקע אני שומע את הזמירה שהביאה את גופי למצב כה רופס מלכתחילה: "ובאדיר מאבד עוד כדור". כמו בסיפורי נארניה עם ארון הבגדים, הזמן פתאום עצר מלכת. אלה היו רק שתי דקות של שינה, אבל שתי דקות ענוגות, קסומות, כאלה שדומה היה שנתמשכו שעות.

זה לא שהייתי לבד בחדר. יחד אתי היו ארבעת הקבועים: יניב, יניב השני (שני אוהדי הפועל שכל פעם שהכדור היה אצל שמעון גרשון התחילו לזרוק ביסלי גריל על הטלוויזיה), דודו ושאול. הגרעין הקשה, שאחרי כל משחק נשבע שיותר לא יעשה את זה אף פעם, שהוא עם הסבל הזה גמר, ותמיד מוצא את עצמו מתרכז בבית ההוא, שלמשך שעתיים הופך לטירת דרקולה האפלולית. מול המסך השטני והשחור, 27 אינצ'ים, אנחנו נכנסים דרך קבע למרה שחורה, שגורמת לנו להאמין שכל הצרות שלנו בחיים הן כלום לעומת הסבל הנורא הזה.

על המגרש החשוך והקודר הסתובבו 21 מבולבלים ודודו אוואט אחד. אותו אחד שהפיק ביוני שעבר את הקומדיה המוצלחת היחידה במשחקי הנבחרת, עם שני טמפונים באף, 11 אירים שרודפים אחריו כמו משוגעים ועוד אוהד שזורק עליו קאג של בירה במלון ומפספס רק במעט. דווקא האוואט הזה, האיש שהמציא את בזבוזי הזמן של העידן המודרני, היה תותח. רק חבל שיכולנו לראות כמה הוא קליבר רק בהילוכים החוזרים, כי המצלמה של האסטונים הדקדנטים נראתה כמו עדשת ריגול ותפסה פריימים מקילומטרים. וחוץ מזה היה חושך. הרבה חושך. כל זה, בתוספת דני נוימן ועמית הורסקי. משהו ששכחנו?

היה דבר אחד שהציל אותנו ממוות ודאי. יניב 1 ואני כל הזמן מלמלנו את הסיסמא האחרונה שלקחנו ממאיר אינשטיין: "אוי ד-וי-דו-ביץ'!" שהוא אומר בדכדוך אחרי עוד שער אומלל שסופג השוער הלאומי, כמו למשל במשחק נגד סלובניה. אז המצלמה תופסת את אפק עושה חור, ואנחנו ממלמלים "אוי, דוידוביץ'". ואחר כך יואב זיו דופק גליץ' של שיכור, ואנחנו עם "אוי דוידוביץ'".

בדקה ה-80 הבנו שמרוב שאוואט טוב כבר לא יהיה לנו היום "אוי, דוידוביץ'" אמיתי. אז כשהשוער של לה קורוניה לקח גול של 200 אחוז בפעם העשירית במשחק כבר לא היה לנו כוח להגיד כלום לדוידוביץ'. בכלל, כבר לא היה לנו כוח להגיד כלום. רק חיפשנו את הדרך היחידה לקפוץ מהחלון. למה יש בבית הזה סורגים, לעזאזל?

24 שעות סובבו מחוגי השעון, ואז החלה חוויה מרתקת לא פחות: נבחרת הכדורסל שלנו משחקת במתנ"ס העירוני של אליצור סקופיה במקדוניה. לא יודע אם זה רק אני, אבל גם אתם שמתם לב שכל פעם שהכדור פגע שם בטבעת נשמע צליל פלסטי שבור כזה של הסלים שיש בבתי הספר, אלה שעומדים עקומים בלי רשת באולם לינוליאום מוזנח?

לנבחרת שלנו יש אחלה שיטה, באמת: תנו את הכדור לארנולד ואל תפריעו. גבר גבר הארנולד הזה, בלעדיו היינו מפסידים 5,000 הפרש לחבר'ה החמודים האלה ממקדוניה. במשחק הזה לא לקחתי סיכון. לא הלכתי לבית של יניב, ראיתי אותו בין גיחה למקרר לקפיצה לשירותים וגם הספקתי להוציא את הכלבים אחרי עוד לבנה שדפק הלפרין מהעונשין. אבל באמת, זה היה הרבה יותר מעניין. גם הייתה יותר תנועה, גם היו יותר סלים, וגם היה את מאיר אינשטיין באולפן, עם עופר שלח (רגע, זה לא ההוא שכמה שעות לפני זה פירשן את אליפות העולם, ולפני זה את המצב בלבנון?). ואם יש אינשטיין, זו כבר סיבה לשמוח, כי תמיד יש מקום לצפות לאיזה "אוי, דוידוביץ'!" נחמד אחד. אבל לא היה, מה שתרם עוד יותר לאכזבה.

ואז עברו לקהל. אני שואל את עצמי: "מי האנשים האלה? מה הם עושים שם? למה הם באו למשחק?". אני לא ציני. מקדוניה או לא, אין להם דברים יותר טובים לעשות מלראות את הדבר הזה, אשכרה לבזבז שעתיים מהחיים ולצעוק כמו משוגעים? המצלמה נתנה קלוז אפ על איזה משופם עם תוף, ואני הייתי בטוח שזה מנשה, השומר התימני מהסופר שליד הבית. תמיד אנחנו מחליפים כאפות. למחרת הלכתי לסופר וראיתי את מנשה עומד בחוץ. התביישתי לשאול אותו מה הוא עשה שם, באולם בסקופיה, איך הוא חזר כל כך מהר ולמה כמו אנטישמי הוא עודד את המקדונים.

המסקנה ברורה: חייבים לשים סוף לתופעה הזו שנקראת "משחקי חוץ של נבחרת ישראל". בכדורגל, בכדורסל, בכל תחום אפשרי. באמת, זו לא אשמתו של דרור, גם לא של צביקה. אפילו לא של אברם, של מולי או של שלמה. התאורה במגרשים בלתי אפשרית, השדרים לא יכולים להתלהב כי אין ממה, הרמה מזוויעה והקהל, בעיקר במדינות המזרח אירופיות, נראה תמיד כאילו יצא מסיפור קצר של צ'כוב. לדעתי, איצ'ה צריך לעשות צעד אחד שיהפוך אותו ליו"ר ההתאחדות הכי טוב שהיה לנו. להגיד לחבר'ה של פיפ"א: "עזבו, אנחנו על הקמפיין הזה מוותרים.הפעם נשחק בהולנד, באוזבקיסטן ובפפואה ניו גיני. אבל בקמפיין הבא, כל המשחקים שלנו, בית וחוץ, ברמת גן. ועל הדרך, דברו עם החבר'ה של פיב"א ותעשו אותו דבר עם הכדורסל".

וביום רביעי, הפתעה. מה אתם יודעים? בשש וחצי משחק בפורטוגל של הכדורסל ובשמונה מפגש האריות עם אנדורה. ארבע שעות של אושר עילאי. למישהו יש ספק שהמשחק נגד אנדורה ייגמר ב-0:2? מה, לא ברור שגם בסופיה הסל הרופף ישמיע צלילים מוזרים, שכל כדור ילך לג'יימי ושעוד פעם נפסיד ב-5 הפרש? הפעם אני לא הולך ליניב. אוואט ממילא חיסל לי כל סיכוי ל"אוי, דוידוביץ'". תנו לנחור בשקט.