אסקפיזם התקפי

אין פלא שעמדת המגן מציבה בפני הכדורגל הישראלי בעיה קבועה. למעשה, זה היה מפתיע למדי אם לא היתה לנו בעיה בתחום. המגן המודרני הוא אחד התפקידים המאתגרים ביותר בכדורגל, חיה שניחנת בשילוב תכונות, שברובן יש לכדורגלן הישראלי מחסור.

מגן ברמה עולמית גבוהה חייב כושר גופני מפלצתי, משמעת עבודה ובעיקר טכניקה משובחת בשורה של פעולות יסוד: תאקל, דאבל פס והחשוב מכל - הרמת כדור בתנועה. מגן מודרני לעולם יידרש להרים כדור לרחבה תוך כדי ריצה. במקרה הטוב אחרי מקדמה שנתן לעצמו, במקרה המסובך יותר כפעולת המשך בנגיעה אחת אחרי שנשלח לכדור עומק. למען האמת, מדובר במצרך נדיר אפילו ברחבי העולם. מגינים אולטימטיבים כמו פאולו מאלדיני, רוברטו קרלוס וביאצ'נטה ליזארזו משכו קריירות מפוארות עמוק לתוך שנות השלושים שלהם עקב ייחודיותם. מהצד השני של המטבע, האנגלים תקועים כבר שנים עם גארי ופיל נוויל אחרי שלא מצאו משהו יותר טוב.

בנבחרות ובקבוצות הייצוג שלנו, לאור דלות החומר, הלכה והתחזקה עם השנים המגמה של העדפת האספקטים ההתקפיים - כלומר ליהוק מגינים שלפחות יכולו לפרוץ קדימה ולהרים כדור בתנועה מדי פעם - גם אם יכולתם ההגנתית לוקה בחסר. כולם מתגעגעים עכשיו לימים היפים של בכר ואנטבי, אבל אף אחד לא מזכיר איזה חורים על בסיס קבוע הם עשו בחוליה האחורית. בקמפיין הנוכחי כבר מגיע העניין לדרגת אבסורד בדמותו של עמרי אפק, טאלנט שהגיע אלינו ממעמקי הליגה הספרדית השנייה ומהטריבונה בטדי, ופשוט לא מסוגל לבצע שום פעולה כמו שצריך - למעלה או למטה. תמוה גם שיבוצו של יואב זיו כמגן שמאלי למרות שהרגל החזקה שלו היא ימין.

נכון שבגדול פשוט אין את מי לזמן, אבל אולי הגיע הזמן לחזור לבסיס ולזכור שמגן הוא קודם כל חלק מחוליית ההגנה. דרישות הסף ממנו צריכות להיות יכולת לסגור את האגף שלו כראוי. מוטב לזמן לבלטה הזו מגיני ליגה טבעיים, ולו אפורים כשק (מאור פרץ, אמיר אלקריף, קובי גנון, אורי אוזן ויובל שפונגין). העיקר שנפסיק לראות כבר את החורים הסדרתיים הנוצרים באדיבות קריקטורות של מגינים מודרניים דוגמת אפק ומגרלשוילי. מול אנדורה זה אולי פחות משנה, אבל נגד הגדולות מדובר בעניין קריטי.