נצחון הטקטיקה

היוונים עוד לא יודעים, אבל מה שקרה להם בגמר הוא בסך הכל העתק של התופעה הישראלית המוכרת בשם "אפקט מכבי ת"א". להבדיל ממכבי, אגב, האמריקאים מקפידים להפסיד במשחקים שאחריהם אי אפשר לתקן. בהזדמנות זו כדאי גם לאפסן לתמיד את התואר המוגזם "נבחרת החלומות". החל מאתמול הכדורסל העולמי, כמו דייויד ברוזה, חולם בספרדית.

הקביעה הבאה אולי נראית מעט מוזרה לאור הנפילה הקיצונית של יוון, אבל הגמר היה בעצם המשכו הטבעי של חצי הגמר, לפחות מבחינת המסר שעבר בו: ספרד לקחה את הגביע, כמו שיוון לקחה את האמריקאים 48 שעות מוקדם יותר, דרך ההגנה, הטקטיקה והאינטליגנציה הקבוצתית. הפיינל-פור העולמי היה ניצחונו הגדול של הכדורסל הקבוצתי כקונספט, וההוכחה הניצחת שבמשחק הזה מנצחות קבוצות ולא כוכבים.

האמריקאים משוכנעים כל פעם מחדש שהכישרון שלהם יעשה את העבודה, ובכל פעם מחדש חוזרים הביתה עם זנב מקופל בין הרגליים. ליוונים חיכתה הפעם אותה מלכודת: אחרי שהתבררה חומרת פציעתו של גאסול, מבט על הסגל הספרדי לגמר הוביל למסקנה שנבחרת שאיש מהגבוהים שלה לא מסוגל לקנות סל בצבע, לא יכולה לזכות באליפות העולם. עד שהיוונים הבינו שספרד עושה להם מה שהם נוהגים לעשות ליריבות - לקחת את המשחק בהגנה - העסק כבר היה גמור.

זה היה טורניר גדול לכדורסל האירופי המושמץ, שכל תשע הנבחרות ששיגר עלו לשמינית הגמר ושהגמר הפגיש את שתי נציגותיו הבכירות, אבל יחסי הכוחות הביניבשתיים תמיד מעניינים פחות מתעלומת ארה"ב. האמריקאים, לכאורה, הסיקו מסקנות מהכישלונות הקודמים, אבל בעצם לא למדו דבר. הם שמרו באותה דרך את כל הנבחרות, לא טרחו להכיר את השחקנים ואת תכונותיהם, ואיפשרו לשני המוחות של יוון - ינאקיס ופאפאלוקאס - לקרקס אותם בשורת מהלכי התקפה בסיסיים.

יומיים אחר כך, עם עשרה אחוז כישרון לעומת האמריקאים, הספרדים שמרו נכון ועצרו את אותה יוון על 23 נקודות במחצית. זה היה ניצחון טקטי מובהק, שמגדיר סופית את ניתוח סרטי הווידיאו כפעולה הרבה יותר חשובה מכל הטבעה. יש שיראו בכך בשורה מעציבה; לטעמי זה מה שהופך את הכדורסל למשחק כל כך מרתק.