קצת פרופורציות

אז צביקה שרף צלצל בכל פעמוני האזעקה, וסיפר בתקופת ההכנה כמה הבית קשה, וצינן התלהבויות אחרי הניצחון על בוסניה, וגער תוך כדי המשחק, אבל גם הוא יודע שיש לפעמים סיטואציות בהן אי אפשר שלא להפסיד. אתמול היתה אחת מהן.

אפשר להפיל את תיק ההפסד על הבור ברבע הראשון, או על מהלך הפיק-אנד-רול בסיום שבו עמית תמיר נלחץ ואיבד כדור במקום לקחת שלשה. אבל הדקות שבהן יכולנו לדעת שניצחון לא נראה בערב הזה היו באמצע הרבע הרביעי, כשבמשך שש התקפות רצופות החליפו שתי הנבחרות סלי שלוש.

נבחרת ישראל בראשות מתן נאור הורידה שלוש פעמים לשש הפרש, ואז התבקשו עצירות מומנטום ישראליות. כאלו שיובילו למחיקת ההפרש, הגברת הלחץ אצל המקדונים ובעיקר התשתו של סטפאנוב, שהפך את הגארדים ששמרו עליו לנערי ליווי והיה המוח והמנוע.

כל זה אולי היה יכול להוביל לאיזה סימן של שבירה באולם שנראה כמו המגרש הישן של הפועל צפת ועשה לנו הכרות עם רפרטואר של שירים בלקניים, קוסטריצה סטייל, מהיציעים.

רק שבמקום זה קיבלנו חוסר מענה לפיק-אנד-רול המקדוני, רגליים איטיות בהגנה, חוסר עזרה בחדירות והוצאות הכדור לקלעים, וגבוהים שקולעים מבחוץ בלי אף יד כחול לבן על הפנים.

למי שחש בדז'ה וו, נזכיר שמדובר באלמנטים שהזכירו את הכדורסל היוגוסלבי הגדול של שנות השמונים המאוחרות. בשלוש ההתקפות המדוברות, אגב, המקדונים החזירו לתשע הפרש.

אני מניח שאתמול בשעות הצהריים, בעת צפייה בגמר אליפות העולם (אולי מישהו ישנה כבר את השם למונדוסל?), עוד היו אנשי כדורסל ישראלים שמלמלו לעצמם - "היי, גם אנחנו יכולים לעמוד מול האלופה והפיינליסטית". בערב הגיעו סטפאנוב וסטאק, והחזירו את כולם לפרופורציות.