כששום התחפש לקשטן

תגידו מזל, תטענו בצדק שהיריבה הייתה קבוצה חלשה, אבל חילוף אחד של יצחק שום ניצח יותר מכל דבר אחר עבור הפועל ת"א את המשחק מול דומז'אלה, והעלה אותה שלב בגביע אופ"א. במסיבת העיתונאים הראשונה שלו כמאמן הפועל ת"א, יצא שום בהצהרת ה-"90 שערים בעונה שלו". אמירה, רצון, אולי משאלת לב חסרת סיכוי, שתשמש את טובי ורעי הפרשנים כנגדו, כשהוא יבין לאיזו קבוצה הגיע, ויווכח שכוחות עליונים, אלילי כל העולמות וכל התרבויות, עשו יד אחת והחליטו להוסיף רק לה את הדיבר ה-11: לא תדרוס.

הפועל ת"א עדיין שבויה בקונספט של דרור קשטן, שכשהופיע לראשונה בשערי בלומפילד נחשב גם הוא למאמן התקפי, וכשיצא מהם נקרא בונקריסט. כשגילי לנדאו הגיע לקבוצה הוא ניסה לשנות. אולי רצה להראות שגם לו יש מה להנחיל לקבוצה אותה הוא כל כך אוהב, אולי רצה להיות שונה במכוון מהמאמן הקודם, כנראה פשוט האמין ביכולת שלו לנהל את הקבוצה בדרכו שלו. לנדאו הביא מברזיל את אדוארדו מארקש ונתן לו את המפתחות. התוצאה הייתה שחקן עצלן ומוכשר עד כאב, קוסם בפוטנציה שבליגות דרום אמריקאיות יכול היה לסחוף אחריו המונים, ולהפוך למנהיג דתי. לא כאן, לא בוולפסון. שחקן כזה אצל קשטן? אבא דרור היה מנסה אותו משחק או שניים באגף הימני, נותן לו 10 דקות בצד שמאל, ומעלה אותו על המטוס הראשון לחופיה המוזהבים של ריו דה ז'נרו עוד לפני ראש השנה.

יצחק שום מאמין בכדורגל התקפי, דבר שגם גילי לנדאו היה יכול להעיד על עצמו. בפנאתנייקוס היה לו קשר ארגנטינאי מדהים, אזקיאל גונזאלס. מספר 10 ארגנטינאי קלאסי. אחד שלא עושה יותר מדי הגנה, ושמצפה שהכדור יעבור דרכו בתדירות דומה לכמות המראות המטוסים מבסיס חיל האויר בחצור עד לפני שבועיים. תנו לו כדור ושתי שניות, והוא יסדר לכם טיל לחיבור או בישול גורמה.

תחת מגבלות התקציב, והמוניטין הפחות טוב של הליגה הישראלית לעומת רעותה היוונית, שום הביא להפועל ת"א את לוסיאנו דה ברונו. יותר טוב מאדוארדו מארקש, פחות מאזקיאל גונזאלס, אותו פס יצור.

בדקה ה-63 בסלובניה, דרור קשטן חזר להפועל ת"א. עד אז דומז'אלה המוגבלת נעלה את הדלת בפני האדומים. כל חניך בחוג למאמני כדורגל במכון וינגייט היה מבחין אחרי המשחק הראשון בין הקבוצות, שעל דה ברונו, השחקן עם הכי הרבה כדורגל בהפועל ת"א, בנוי כל המשחק ההתקפי של הפועל ת"א. המאמן הסלובני התחפש לאייל לחמן, וביחד הם יצאו למסע צלב – קיצוצו של הארגנטינאי.

שום זיהה משחק אגרסיבי עד אלים של הסלובנים, והבין שללוסיאנו דה ברונו, טוב, מוכשר, יצירתי ככל שיהיה, אין מקום על המגרש. גם מבחינה פיזית וגם מסיבות טקטיות. וכך, דווקא כשהשחקן הכי פחות טכני בהפועל ת"א – זיטו אוגבונה, מחליף את השחקן הכי טכני של הקבוצה – דה ברונו, 27 דקות לסיום המשחק, אירע המהפך.

כשנעלמה הדרישה של דה ברונו לקבל כדורים במרכז המגרש הקדמי, הפועל התחילה לתקוף יותר מהאגפים, בדיוק כמו אצל האדם שעיצב כל חלקה בריאה בקבוצה, ושעזב אותה לטובת המשימה הלאומית. האמצע נשאר לבאדיר ולאבוקסיס (ומאוחר יותר דגו), סלים טועמה הריח את הסיד בצד שמאל, וגילי ורמוט, שנכנס במקום אליניב ברדה, לא הסכים לעיקובים של הטרנטות הסלובניות, וביצע עקיפות מצד ימין.

באותם רגעים, הפועל עברה לשחק את הכדורגל שהיא שיחקה 7 שנים ברציפות, מינוס עונה אחת מקוללת. מי שיתעקש על נומרולוגיה יספר לכם שזה 4-4-2, במילים קוראים לזה דרור קשטן – הפועל סטייל.

כמו במשחק גביע הטוטו נגד בית"ר ירושלים, יצחק שום הוכיח שהוא מאמן גמיש מאין כמוהו. הוא לא שש לבצע שינויים, ולא משנה מהם שמותיהם של השחקנים המוחלפים. קשטן הטביע את חותמו על רוב שחקני הקבוצה הנוכחיים, ולכן נכון לשלב הזה של העונה, עד ששום ינחיל בצורה מוחלטת את הכדורגל שהוא רוצה לראות בקבוצה, יש מקום לתמרן בינו לבין הכדורגל שהפועל שיחקה במשך שנים כל כך ארוכות.

לוסיאנו דה ברונו עוד יראה המון כדורגל טוב פלוס תוספים בעונה הקרובה, אבל החילוף שלו אתמול היה מוצדק, והתברר שגם היה שווה עלייה לשלב הבא. הפועל ת"א לא ספגה אתמול, וזו אחת החדשות הטובות מבחינתה.

החדשה השנייה הטובה מגיעה מכיוון האיש על הקווים. כמו נגד בית"ר ירושלים בגביע הטוטו, שום שוב הוכיח את העירנות שלו וידע לעשות את השינויים הטקטיים, הפרסונליים, שעשו את השינוי. הפועל ת"א עדיין רחוקה מלהיות קבוצה מצוינת. יכול להיות שבתחילת הליגה היא גם תאבד כמה נקודות במקומות בלתי צפויים, אבל יש מקום לאופטימיות מקצועית גדולה.

חוץ ממכבי חיפה, כל הקבוצות הגדולות החליפו מאמנים, וזה תהליך ארוך ומסובך. אלא שהפועל ת"א נראית כמו הקבוצה היחידה שנמצאת בדרך מסומנת, מדורגת, ובטוחה. בין העזיבה של קשטן להגעה של שום, הפועל ת"א נוחתת ברכות. מעניין מה יש לנשמות הטובות, ששמחו לדווח על הקרע בין יצחק שום להנהלת הקבוצה, לומר הפעם.